יהודה
בראשית פרק מט, פסוקים ח - יב
הצטמצמנו הפעם בפסוקים מעטים ואף מקשייהם וממפרשיהם הבאנו רק את המעט מן המעט.
ההבדל בין רש"י לרשב"ם בשאלה ב הוא אופייני לדרכם של הפרשנים. רש"י הולך כאן בעקבות אותה דרך של המדרש שקרא לה פרופ' היינמן, בספרו "דרכי האגדה" (ירושלים תש"י): "עצמאות חלקי הדיבור, עמוד 108:
...אותן הדרשות המכניסות לתוך הפסוקים נגודים שאינם נמצאים בהם, מקצתם כדי להראות איזו אפשרות שהמקרא עצמו לא התחשב בה, מקצתן אפילו כדי לעקור את הוראת הכתוב הזה. הדברים אמורים למשל בכינויים מקבילים, שהאגדה רואה אותם כמתנגדים זה לזה. דוד המלך אומר (דבה"י א' כ"ח ב') "שמעוני אחי בני עמי" – אם "אחי" – למה "עמי", ואם "עמי" למה "אחי"?... אם אתם שומעים לי – "אחי" אתם; ואם לאו – "עמי" אתם ואני רודה אתכם במקל. (סוטה דף מ' ע"א)... אברהם קורא את עצמו "גר ותושב", כלומר: אם רציתי – דייר, ואם לאו – בעל הבית (בראשית רבה, נח ו') עי"כ מבליט המדרש את הפרדוכסיה הנמצאת בזה שאברהם מתחנן על אחוזת קבר, אע"פ שהוא בעל כל הארץ על יסוד הבטחת הקב"ה.
(עד כאן דברי היינמן, דרכי האגדה)
בדרך זו הלך רש"י לא אחת.
ועיינו בראשית ב' י"ח:
ד"ה עזר כנגדו: זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם.
ועיין שמות ל"ד ז':
ד"ה ונקה לא ינקה: ור"ד מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים (יומא פו).
לשאלה ג יש להפריד בין ביקורת תחבירית על רש"י – שבה לא צדק הרשב"ם – (גם לפי רש"י אין "טרף בני" סמיכות וגם רש"י ראה כי טעם מפסיק מתחת ל"מטרף") לבין ביקורת עניינית.
רמב"ן, פרק מ"ה פסוק כ"ז:
"וידבר אליו את כל דברי יוסף": נראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם... ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו. ולכך נאמר "ויצוו אל יוסף לאמור: אביך צוה לפני מותו לאמור... אנא שא נא פשע אחיך..." (בראשית נ' ט"ז-י"ז) ואלו ידע יעקב בענין הזה, היה ראוי להם, שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.
השאלה העיקרית בגיליוננו היא שאלה ד.
פסוק זה המעורר קשיים גם בתחילתו (הן ה"שבט" – אם הכוונה למלוכה – היה גם ביד שאול משבט בנימין, גם ביד המלכים מבית חשמונאי שהיו משבט לוי; הן סוף סוף סר השבט מיהודה בימי הגלות? או שמא אין "שבט" – מלוכה דווקא?) עסקנו בו – בחציו הראשון גם בגיליון ויחי תש"י (עיין שם).
חציו השני "עד כי יבוא שילה" נידון בספרותנו הפרשנית והוויכוחית רבות – וספר שלם עוסק רק בפירושים שניתנו לחצי השני של פסוקנו עד שלהי ימי הביניים.
A. Posnanski: Schilch. ein Beitrag zur Geschichte der Messiaslegre. (Die Auslegang con Gen. 49,10 in Altertum bis zu Ende das Mittelalters), Leipzig 1904
ושם מובאים המקורות כולם בעברית.
והבאנו בגיליוננו רק שלוש תפישות, ולא יכולנו להביא חלקים מן הספרות הוויכוחית (הרשב"ם מתווכח רק מנקודת ראות לשונית).
ונביא בזה קטע אחד מתוך הפולמוסים עם הנוצרים, ובחרנו דווקא בו, מפני שיש בו פירוש חדש, אחר לגמרי – לכוונת הפסוק.
ספר מדרשי התורה לקדוש אנשלמה אשתרוך:
פירשתי למקשים עלינו על פירוש זה הפסוק: ידעתם דברי תוכחות שהוכיח יעקב לבניו ראובן שמעון ולוי, גם עתה אמר ליהודה כי השם משגיח עליו לתת לו הממשלה ויהיה רצוי אחיו. ובעת חטאו לא יסור שבט המכה בו המיסרו והמוכיחו; שלא תהיה לו הממשלה דרך ירושה דלא מהדר מיניה (=שאין המוריש יכול לחזור בו), אבל תהיה לו דרך ירושה שיהיה למוריש רשות להורישו פעם ושלא להורישו פעם, אבל לבסוף תבוא לו הירושה; כן יעשה השם למלכות יהודה, כי בעת שיישמרו מחטוא תעמוד להם המלוכה ובעת יחטאו תסור מהם עד זמן הגואל, שתמלא הארץ דעה את ה', ולא יצטרכו לתוכחות. והוא יהיה המלך המשיח שיהיה מזרע יהודה שתתקיים לו המלכות ותהיה לו ולזרעו למורשה ויירשוה ירושת עולם...
ופירשתי להם (=למקשים עלינו) לא יסור שבט המכה והמחוקק... ליסרו בעת יחטא, עד שיהיה שלם, לא יצטרך להוכיח – והוא בימות המשיח ואז ימשול בכל העמים. וזה מורגל בלשון המוכיחים אומרים: לא אסיר שבטי ותוכחתי מעליך עד אשר הבינות וקבלת דברי בשלמות.
