בשתי השאלות העיקריות הבאנו הפעם רק שני פרושים, את הרשב"ם ואת הרמב"ן. לא בכל פרק מצטרפים פרושי הפרשן הניתנים לפסוקים בודדים, לד"ה של מלה או שתים, לתפישה שלמה ואחידה שאפשר להעמידה מול תפישה שונה לגמרי של פרשן אחר. ביחוד אצל פרשנינו הצרפתיים ההולכים בדרך אנליטית זו של פרושים צמודים תמיד לדיבור מתחיל של חצי פסוק ולמטה מזה ואין מביאים אף פעם דברים מסכמים (כדרך הספרדים, רמב"ן וביותר אברבנאל וביותר גורם להצמדה לפסוק בעל עקדת יצחק) קשה לפעמים להכיר את תפישתם השלמה. השתמשנו איפוא בהזדמנות זו בפרקנו שבה נבדלים שני הפרשנים לא בפרט, בפרוש מילה, ולא בתפישת מבנה תחבירי של פסוק, אף לא בראיה שונה של קישורים של פסוקים, כי אם בהערכה שונה של האישים הפועלים ובהבנה שונה של משמעות הסיפור כולו.

דברי הרמב"ן כאן מיוסדים על דברי מדרשים, ובניסוח של מדרש לקח טוב (מדרש מאוחר!) הבאנום בגיליון וישלח תשי"ח. ולשם הבנת יתר של דברי הרמב"ן נחזור עליהם כאן:

מדברי מדרש לקח טוב:

כ"ה	ויאבק איש עמו עד עלות השחר עד שיעלה שחר לישראל – ישועת ישראל, שהוא דומה לשחר, כי הגלות דומה ללילה; אומות העולם ומלכות אדום הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטותם מדרך ה', שנאמר (שיר השירים ז' א') "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך".
כ"ו	וירא כי לא יכול לו: לא יכול הוציא את ישראל מייחודו של מקום.
כ"ו	ויגע בכף ירכו: זה המילה, וכן גזרה מלכות הרשעה שמד שלא ימולו את בניהם.
כ"ז	ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו אלה שטמאו בימי השמד.

לדברי הרשב"ם נביא בזה את הערכת משה מנדלסון, בהקדמתו לחומש נתיבות השלום:

"הרשב"ם העמיק עד מאד בפשוטו של מקרא ולפעמים יותר מהראוי עד שלאהבת הפשוט הוא נוטה לפעמים מנקודת האמת".

ונראים לנו מאד דבריו האחרונים, שנתחלף לו לעתים הפשט עם ההסבר "הפשוט" דהיינו השטחי הראה בהשקפה ראשונה. והן זו תמימות לחשוב שבספר שהוא – כביטוי של הרמב"ם "ספר הישות הראשונים והאחרונים" – יהיה דוקא הפירוש "הפשוט", הפחות מעמיק, הרציונלי יותר תמיד הנכון והמכוון לפשוטו של מקרא.

שאלה ג מתכוונת להראות את הגישות השונות ל"לשונות הכפולים במקרא", גישתו של הרד"ק ההולך כאן בדרך הראב"ע, המותרת על כל ראית גוונים שונים והבדלים דקים בין מלים בעלות הוראות שונות, אף היא נראית לנו "פשוטה מדי". המעוניין בשאלה זו של פירוש ה"כפל" במקרא יעיין בגיליון ויחי תשי"ד.