מאבק יעקב ו"האיש"

גיליון זה עוסק בקטע קשה ביותר להבנתנו, קטע שכולו אפוף מסתורין. בודאי אין הדרך להתגבר על כל הקשיים ע"י רציונאליזציה מלאכותית של הדברים שאינם רציונליים, ובודאי שאין המורה צריך להעמיד פנים כאלו לו גלויים וברורים הדברים במקום שגם הוא עצמו אינו מבינם. נוכל רק להראות ניסיונות להבנת הדברים, נסיונות לחדור לכוונות הכתובים האלה.

הדרך שהלכו בה חז"ל ובעקבותם רש"י הובאה לפני הלומדים בגיליון וישלח תשט"ז, ביחוד בשאלות ב', ג', ד'. הפעם הובאה לפני הלומדים דעת אבן-כספי הנתמכת בעיקרה על דעת הרמב"ם. (המורה יוכל לעיין ולהכירה במורה-נבוכים מאמר ב' פרק מ"ב. אך אין הדברים קלים כל עיקר). תפישה זו הרואה את כל המאורע כחלום נבואי שאין לו מציאות מחוץ לנפש. ועסקנו בדעתו זו של הרמב"ם ובויכוח אחר מצד הרמב"ן בגיליון וירא תש"ה.

יותר קלה ומובנת תהיה בודאי ללומדים תפישתם של המדרשים המאוחרים הרואים גם בפרט זה כמו בהרבה פרטים שבפרשתנו "מעשה אבות סימן לבנים".

הרמב"ן ראה בכל פרטי התנהגותו של יעקב עם עשו בפרשה זו סימן לבנים, לעם-ישראל בתקופת גלותו. וראוי למורה המוותר בכלל על שאלה א' (בגלל הקשיים המרובים הכרוכים בפתרונה) ומתחיל את שעורו בשאלה ב' להביא להביא לפני תלמידיו את הקדמת הרמב"ן לפרשת וישלח:

נכתבה הפרשה הזאת להודיענו כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו ושלח מלאך והצילו; ולמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקו והשתדל בהצלתו בכל יכולתו.
ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק וכו'.

וכן לפסוק ט':

והיה המחנה הנשאר לפליטה: ... והכוונה בזה כי יעקב יודע שאין זרעו כולו נופל ביד עשו, אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים, וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות אם קצתנו בקצת הארצות שלהם; מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים...

וכן בפסוק י"ז, וכן ל"ג ט"ו:

ד"ה למה זה אמצא חן: והכוונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל. ורבותינו ראו בזה עצה (בראשית רבה ע"ח) רבנו כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתה ולא הוה נסיב עמיה רומאין. הד זמן לא איסתכיל בה ונסיב עמיה רומאין – לא הגיע לעכו עד שמכר פינס שלו" (יש מפרשים: אדרת שלו, שלקחו ממנו כל מה שבידו).

ומפרש הרמב"ן, דברי המדרש האלה:

מפני שהיתה קבלה בידם שזו (היינו פרשת וישלח) פרשת גלות. כשהיה בא ברומא בחצר מלכי "אדום" על עסקי ציבור, היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחר עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי המלכות ללוותו, שלא היו מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם.

פרשת גלות היא איפוא פרשתנו. יעקב הוא המעט, עשו הרב. הכוח לעשו. ("וארבע מאות איש עמו"). יעקב ירא מפני עשו ומשתדל לפייסו.

מתוך גישה זו לפרשה אפשר גם להבין את דברי מדרש לקח טוב לעניננו, להאבקות האיש עם יעקב. גישה זו המוציאה פסוקים אלה ממסגרתם הצרה של חיי יעקב ורואה גם האבקות ישראל עם כל העומדים עליו לכלותו בכל הדורות, והמצליחים גם לנגע בכף ירכו, אך אין מצליחים לכלותו.