העקדה

על הלומד המבוגר (ועל תלמיד ביה"ס התיכון הלומד בראשית בכיתה י"א או י"ב) להשקיף על פרשיות לך-לך וירא (פרקים י"ב-כ"ב) כעל סיפור אחד, סיפור ניסיונותיו של אברהם. רצוי לדרוש מן התלמידים שיעתיקו את 7 ההתגלויות של ה' אל אברהם וישוו זה לזה את ברכות הארץ, ואת ברכות הזרע, כפי שהן הולכות ונשנות ומשתנות ומתרחבות מהתגלות להתגלות. את סיפור העקדה יש לראות כחוליה אחרונה בשרשרת הניסיונות שנתנסה אברהם, ולא רק כסיפור בודד. להפנות תשומת לב לקשר הזה שבין ניסיון אחרון וניסיונות קודמים מוקדשת שאלה א.

נביא בזה קטעים מתוך מאמרו של בובר "שליחות אברהם" מודפס ב"הארץ" יד, כ"א, כ"ח בשבט תרצ"ט, י"ב באדר תרצ"ט. מכיוון שקשה להגיע למאמר זה, ומפאת חשיבותו הגדולה של המאמר למורה וללומד, הבאנו קטעים גדולים.

הארץ כ"ח שבט:

הספור על אברהם יש להבינו אך ורק מתוך מקומו בין הספור על ביטולה של האנושות האחידה (אחרי בלילת השפות והפצת דור המבול) ובין הספור על התהוותו של עם ישראל בצלן של שליחות והבטחה.
המקרא מביע את תורתו לא דרך למוד והוראה, אלא באמצע הספור, מבלי לעבור על הגבולות הנקבעים על ידי דמות הספור.
אבל משתמש הוא באמצע הספור במדה כזו, שספרות העולה עדיין לא עמדה על סודה, והוא נוהג ברמזים וקשרים מוצנעים כל כך, אף כי ברורים, עד שדרושה שימת לב יתרה, כדי לתפוס את כוונתו...

הארץ י"ב אדר:

שבע ההתגלויות לאברהם קשורות הן בקשר אמיץ ורב כונה גם בינן לבין עצמן וגם עם הספורים שביניהן: כל אחת מההתגלויות וכל אחד מהספורים עומדים במקומם בתוך החבור שלו ואין אחד מהם שיכול היה לעמוד במקום אחר. ההתגלויות מופיעות כעין תחנות של דרך מנסיון לנסיון ומברכה לברכה, אף אחד מהם אין לשנות את מקומו מבלי לערער את הכל...
שבע ההתגלויות שבע תחנות של דרך בן אדם הן, מהתחלת היחס ההדדי בין האיש הזה ובין האלוהים עד גמר השתלמותו.
בהתגלות הראשונה (י"ב א'-ג') שולח האלוהים את האיש מביתו אל הארץ אשר "יראהו" כשליחות אל תפקידו, הוא מבטיח לו, שיצא ממנו עם, ומברכו לדרכו.
ההתגלות השניה (י"ב ז') באה כבר בארץ החדשה, לאחר שאברם עבר בה, כמו שרק עתה הוא מבטיח לו את הארץ שהוא מראה לו, ("הארץ הזאת"), כך רק עתה הוא "נראה" אליו, לאיש הראשון במקרא שנאמר בו "וירא אליו ה'" גם את זאת מפרש המקרא עצמו, בשעה שאלוהים ממלא את בקשת משה, להראות לו את כבודו עי"ז, שהוא קורא לפניו את המדות האלוהיות, המתיחסות במישרין לפעולת האדם.
ההתגלות השלישית (י"ג י"ד-י"ז) באה לאחר שאברהם נפרד מלוט, עד שאין עוד מגמה אחרת כלפי הגויים מפריעה עמדתו. שוב כתוב על "ראיה", והפעם על ראית הארץ כולה, כי רק עתה מובטחת לו "כל הארץ", שעליו לעבור על פניה, כדי לעשותה בפסיעתו קנין לעמו, כמו שנאמר באותה משמעות בנאומו של יהושע באספת העם בשכם במקום מושבו הראשון של אברהם (יהושע כ"ד ג') "ואלך אותו בכל ארץ כנען". ובהתגלות הזאת – השלישית – העיקר הוא הארץ, עד שגם עפר הארץ נעשה בהכרח לסמל ריבוי העם: רק בקשר עם ארץ זו יוכל העם למלא את תפקידו.
ההתגלות הרביעית המרכזית (פרק ט"ו) מתקשרת עם הספור הקודם – מלחמת אברהם בארבעת המלכים. ע"י לשון נופל על לשון, ע"י הצליל הקרוב של הפעל "מגן" בסוף הספור והשם "מגן" בתחילת ההתגלות (ט"ו א') – שתי מלים הנמצאות רק פעם זו בספר בראשית והראשונה רק שלש פעמים במקרא, כוונת הקשר הזה נכרת לעין בבהירות יתירה, כשמעלים על הלב, שכמו בהתגלות השלישית שמשה ראיית הארץ חומר למשל, כן בהתגלות הרביעית ראיית השמים.
בספור הנמצא ביניהם מתואר אלוהים באמרת מלכי צדק ובתשובת אברם כ"קונה שמים וארץ". בהתגלות האמצעית הזאת מתעלה "הראיה" שחזרה בשלש הראשונות לדרגת "מחשה" נביאי, כשם שכל הפרק נכתב בסגנון חזון הנביאים.
אבל בזה לא נשלמה עדיין דרך ההתגלויות, דרך הניסיון והברכה, דרך יחס איש זה לאלוהים זה. אחרי הספור על לידת יצחק בא ראשונה הספור על שילוח ישמעאל, שאלוהים מסכים לו למען תפקידו של ישראל:
הפרידה מלוט נעשתה כפרידה מאיש שיתחתן עם אנשי סדום. הפרידה מישמעאל נעשתה כפרידה מאיש שידו תהיה בכל...
ההתמכרות הפעילה של אברהם, הבאה אחרי ההתגלות האמצעית, כאילו כדי לכפר בדרך פעולה על אותו רגע של ספק בתוך האמונה, (הדיבור "במה אדע?") מגיע לשיאה בהתגלות האחרונה (כ"ב).
אולם אין אלוהים 'נראה' כאן לאברהם כמו בראשית שתי ההתגלויות הקודמות (י"ז א'; י"ח א'), ובפעם הראשונה כתוב כאן אלוהים ולא ה': הוא כרגע האל המסתתר, שיגלה את עצמו אך לאחר כך.
אבל סיפור זה הוא גם עמוד הפינה השני של האדריכלות הגדולה של כל סיפורי אברהם.
גם בהתגלות הראשונה וגם באחרונה שולח אלוהים את אברהם באותה קריאה עצמה: "לך לך", ביטוי שאין למצוא אותו במקרא אלא בשני פסוקים אלה. שם הוא קורא לו בביטוי זה כדי לדרוש ממנו – בתחילת הניסיונות – שיפרוש מן העבר, מעולם האבות. וכאן – בסוף הניסיונות – הוא קורא לו בביטוי זה, כדי לדרוש ממנו שיפרוש (בניגוד להבטחה הנתונה לו ע"י אותו האלוהים) מן העתיד, מעולם הבנים.
גם שם וגם כאן אין אלוהים מגיד לאדם, לאן הוא שולח אותו. לתוך הסתום והנעלם הוא שולח את האדם מתוך חיי הזכרון, לתוך הסתום והנעלם הוא שולח את האדם מתוך חיי הצפיה, אלא ששם בטוח האיש, שהוא הולך לקראת קיום ההבטחה, וכאן עליו ללכת לקראת ביטול ההבטחה, ודווקא ע"י מעשהו הוא, המעשה הבלתי אנושי שעליו לפעול במצוות אלוהים.
אבל גם שם וגם כאן משיב אברהם על הדרישה לא בדיבור, כי אם במעשה, ואותו מעשה גם כאן וגם שם: "וילך" נאמר כאן וכאן.
ועכשיו מתגלה המילה היסודית "ראה" שלוחה אותה אותנו בכל התחנות של דרך אלוהים ואדם זו, בכל עמדה וחשיבותה. היא חוזרת בפרק זה עוד יותר מבאחד הפרקים הקודמים:
אברהם רואה מרחוק את מקום המעשה. על שאלת הבן הוא משיב שאלוהים יראה לו השה לעולה. ברגע הגאולה הוא נושא את עיניו ורואה את האיל ועתה הוא קורא על המזבח כעין כינוי, המכריז על מהותו הבלתי חולפת של מקום זה, של הר המוריה "ה' יראה", אולם המספר מסמיך לזה את העובדה, שבזמנו נהגו לומר "בהר ה' יראה", זאת אומרת, בהר ששם ייראה ה'. אלוהים רואה את האדם והאדם רואה את אלוהים. אלוהים רואה את אברהם והוא מתנסה ע"י ראיה זו בבחינת הצדיק והתמים המתהלך לפניו ושעכשיו, בסוף דרכו, הוא לוכד ע"י מעשהו גם את המקום הזה, הר בית המקדש, למען אלוקים.
ואברהם רואה את אלוהים במבט מעשהו ומכיר אותו, כמו שיכיר אותו משה בראיית כבודו מאחור, במידת הרחום והחנון, כבר הללה השפחה המצרית את אלוהים, שרואה אותה, ושהיא "רואה אחריו", אבל עתה מתגלה לפנינו במישרין הראיה ההדדית שבין אלוהים ואדם. היחס ההדדי שבין הדורש, שדורש רק כדי לברך, ובין המקריב שמקבל ברגע נכונותו לקרבן את הברכה העליונה, מופיע כאן בדמות הראיה ההדדית:
אלוהים רואה את המציאות הפנימית ביותר של נשמת האדם, עם שהוא מעלה אתה מקרבו בנסותו, והאדם רואה את דרך אלוהים, שבה רשאי הוא ללכת בעקבותיו, האדם רואה וגם הוא רואה שהוא נראה.
את התווך שבין מעלה למטה ובין מטה למעלה היא סגולתו הגדולה האחת של הנביא, הרי הראיה הזאת היא השנית. הראשונה הגיעה לשלמותה בתפילת אברהם בעד סדום, ואלוהים הקדיש אותו אז לנביא הראשון. ועכשיו מופיע לפנינו, בסוף הדרך, שבתחנותיה "נראו" ארץ ושמים ואלוהים עצמו, שלמות הראיה, בחינת רואה ונראה כאחד.

בדברים אלה ימצא הלומד עזר לתשובה א וב, ובחלקה גם לשאלה ד.

בשאלה ב יש להרגיל את התלמיד להוציא מדרש מהקשרו המצומצם ולהבין שאין הוא אלא ביטוי סמלי והדגמה לרעיון כללי.

- - - - - - -

לשאלה הידועה: לשם מה על ה' לנסות והלא הוא היודע גם בלי ניסיון? עיין גיליון וירא תש"ז. לרעיון הכללי של העקדה עיין דברי הרב קוק שהובאו בגיליון וירא תשט"ו, ודברי בעל העיקרים גיליון וירא תשי"ט.

לאמנות הסיפור של פרק זה קרא: אוארבך, מימזיס, פרק א' (הוצאת מוסד ביאליק) חשוב ביותר למורי בתי ספר תיכוניים.