ברית בין הבתרים

בטרם יגש המורה ללמד את חמשת הפסוקים שבהם עוסק גיליוננו יקרא אתם את הפרק כולו. (קריאת הכלל וההתרשמות ממנו קודמת עפ"י רוב לעיון בפרטים), אך לא די בזה. למען יבינו את חשיבותה המרכזית של ברית זו בין ה' ובין אברהם, רצוי שיסקרו את הפרשה הזו וכן את הבאה ויווכחו שבאמת התגלות זו מרכזית היא בתוך שבע ההתגלויות שנתגלה ה' לאברהם.

1.פרק י"ג פסוקים א'-ב'

2.פרק י"ג פסוק ז'

3.פרק י"ג פסוקים י"ד-י"ז

5.פרק י"ז פסוקים א'-כ"ב

6.פרק י"ט

7.פרק כ"ב

בשלוש ההתגלויות הראשונות מדובר בראיה: "אל הארץ אשר אראך" בראשונה, מבלי שעדיין ידע איזו היא. בשנייה – כבר נמצא הוא בארץ ונודע לו איזו היא. נראה ה' אליו – וזו הפעם הראשונה בתורה אשר נראה ה' אל בשר ודם. (וירא ה' אל אברהם י"ב ז') ומושג זה מוסבר ע"י התורה עצמה בשמות ל"ג-ל"ד מאחר שמשה מבקש לראות את כבודו וה' מעביר כל טובו לפניו וקורא לפניו מידותיו, אותן מידות אשר על האדם להידבק בהן ("מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון...").

(ועיין גיליון לך-לך תשי"ד!)

בפעם השלישית מצווה הוא לראות את "הארץ" לארבע רוחותיה, כי רק כאן (י"ג י"ד-י"ז) מובטחת לו הארץ כולה. ובמקומנו בברית בין הבתרים ראיה זו נהפכת "למחזה", לראיה נבואית.

על כל זה, בייחוד על מבנה שתי הפרשות לך-לך וירא עיין בדברי בובר "שליחותו של אברהם".[*]

בסמליות של הבהמות והעיט והתנור שבברית בין הבתרים עסקנו בגיליון לך לך תשי"ח ותשכ"ה. נראה לנו שמכל הפירושים האליגוריים מכוונים לפשוטו של מקרא אלה המפרשים את סמליותם של הדברים המוחשיים שבהתגלות – את הנראה לעין ואת הנעשה בידים – בהתאם לדברים הנאמרים במפורש באותה התגלות.

ועיין דברי אבן כספי בגיליון לך-לך תשכ"ה, המקביל את שלוש הבהמות המבותרות (עגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש) לשלושת הדורות אשר יהיו משועבדים "על היותם מוכים וקצתם נהרגים", ואת הצפור אשר לא בתר לדור הרביעי אשר ישתחררו מעול השעבוד "וישובו הנה", ובדרך זו הלך גם בנו יעקב, אשר לדעתו העיט היורד על הבתרים (על אותם שלושת הדורות המשועבדים) אינו אלא פרעה המענם.

ומעתה יקל על הלומד לפתור את השאלה א הראשונה.

בדברי מדרשי חז"ל שהובאו בשאלה ב עונים חז"ל לשתי שאלות שונות: האחת: האין שאלת אברהם "במה אדע" עומדת בסתירה לעדות הכתוב: "והאמין בה'"? השנייה – והיא גם נאמרת במפורש: מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו לרד"ו שנים של עבדות במצרים?

לשאלה הראשונה עיין גם גיליון לך לך תש"י, לה מוקדש כל הגיליון ההוא. השאלה השנייה היא השאלה החוזרת ונשנית בכל הצורות לסיבת גורלו של ישראל בגולה ובשעבוד. בצורה חריפה ביותר מנוסחת השאלה הזו כשהושמה בפי משה רבנו לאחר שהחריף פרעה את השעבור (סוף פרשת שמות).

            שמות רבה, סוף פרשת שמות:

...כך אמר משה לפני הקב"ה: "נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו. ומידת הדין היתה. ומעשה דור המפלגה היאך נדונו, מידת הדין היתה. העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו, ואם בשביל שאמר אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה?" ואמרת לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" אם כן – הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמו הם...

שאלה ד, בייחוד בחלקה הראשון, קשה. המלה "גם" תפקידה להוסיף את אשר נאמר לאחריה על מה שנאמר לפניה. אולם אם אין בפסוקים הקודמים לה משהו מאותו עניין הבא לאחריה – הרי שתפקידה של המילה "גם" אינו ברור, והיא נראית שלא במקומה. במקרה זה מחפש הפרשן משהו לפני ה"גם" שייתכן איכשהו לצרף את אשר לאחר ה"גם" אליו נושא לנושא, נשוא לנשוא, או מושג למושג. ועיין דוגמה אופיינית לבעיה זו בראשית ל' ל' ד"ה גם אנכי לביתי בפירושי רש"י ורמב"ן. ה"גם" לפני מילת "אנכי" תמוה שם, מפני שלא ברור מי הוא עוד אשר עשה עד הנה לביתו? ויש אשר אין הפרשן מוצא שום דבר בפסוקים הקודמים ל"גם", שאליהם יוכל ה"גם" לקשר את אשר אחריו ולכן יפרש הפרשן את ה"גם" על פי המידה שהתורה נדרשת בה: "אתי'ן וגמי'ן לרבות". דהיינו שאין ה"גם" ממלא תפקיד של מקשר בין מה שלפניו ובין מה שלאחריו אלא של "מרבה", דהיינו שהדבר הסמוך ל"גם" הבא אחריו, יתפרש בהיקף מורחב.
וזו הדוגמה המובאת בברייתא רל"ב מידות דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, מידה א, "ברבוי":

"גם" לרבות כיצד? (שמות י"ב) "גם צאנכם גם בקרכם תקחו". אלו נאמר "צאנכם ובקרכם קחו", הייתי אומר: לא נתן להם אלא צאנם ובקרם, ת"ל: גם צאנכם גם בקרכם" – גם לרבות, מלמד שנתן להם דורון משלו ומשל שריו...

ועיין גם שמואל א' י"ז ל"ו:

"גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ"

רש"י:

הרי אלו רבויין, ארי ושני גוריו, דב וגורו.

בדרך זו הלך גם בפסוקנו רש"י ברבותו, בהרחיבו את המושא הגוי אשר יעבדו (היא מצרים), על שאר אומות העולם אשר ישעבדו את ישראל, ועל ידי מדרש ה"גם" נהפך מהותו של אברהם מראית העתיד הקרוב, להצצה לתוך כבשונו של עולמו של עם ישראל בכל הדורות. ואולם לא כך מפרש את ה"גם" הרמב"ן, נמנע הוא להשתמש ב"גם" כדי להרחיב את משמעות הפסוק על מה שלא נאמר בו ומנסה הוא להחזיר ל"גם" את תפקידו העיקרי, לקשר, להוסיף את הבא אחריו על הנאמר לפניו, בפירוש האחד את המושא על המושא, בפירוש השני את הנשוא על הנשוא, אולי יעזרו דברים אלה לפתרון שאלה ד3.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] בובר, "דרכו של מקרא", מוסד ביאליק 1964, עמוד 65.