הפטרה

להבנת הפסוקים הראשונים של ישעיה נ"ה נביא בזה מתוך דברי הרמב"ם, מורה נבוכים א' פרק ל':

"אכל". זאת המילה הנחתה הראשונה בלשון ללקיחת בעל חיים מה שייקחהו מן המזון. וזה – מה שאין צריך אליו משל (=שאין צריך להביא לו כדוגמא פסוקים מן התנ"ך להוכיח שזו הוראת המילה). ואחרי כן ראה הלשון באכילה שני ענינים.[*] הענין האחד הוא אבדת דבר הנאכל – כלומר הפסד צורתו תחילה. והענין האחר: צמיחת בעל החיים במה שיקהו מן המזון, והתמדת עמידתו בו (=הארכת זמן קיומו של בעל החיים ע"י המזון, וחיזוק מדרגת מציאתו) ותיקון כוחות הגוף כולם בו (=שיפור מצבו של כל אחד מכחות הגוף).
ולפי הענין הראשון הושאל לשון אכילה לכל אבדה והפסד, ובכלל לכל השמת צורה (ויקרא כ"ו ל"ח) "ואכלה אתכם ארץ אויביכם"... ולפי הענין האחרון הושאל לשון אכילה לחכמה וללמוד, ובכלל להשגות השכליות, אשר יתמיד בהם השארות הצורה האנושית על השלם שבענינים. (=שעל ידיהן של ההשגות השכליות הללו מתמידה "הצורה האנושית", שהיא – לפי מה שביאר הרמב"ם בפרק הראשון של מו"נ צלם האלוקים שבו נברא האדם, להתקיים במצבה השלם ביותר), כהתמדת הגוף במזון על הטוב שבעניניו (=כשם שהגוף מתמיד להתקיים במצבו הטוב ביותר על ידי שהוא מקבל מזון ממינו). (ישעיה נ"ה א') "לכו שברו ואכולו", (ישעיה נ"ה ג') "שמעו שמע אלי ואכלו טוב" (=כמו שנראה משלשת הפסוקים הראשונים בישע' נ"ה הכונה בכל הסמלים האלה למושכלים העליונים: "הוי כל צמא לכו למים... לכו שברו ואכולו... שמעו שמע אלי ואכלו טוב... הטו אזנכם... שמעו ותחי נפשכם") (משלי כה כ"ז) "אכול דבש הרבות לא טוב" (=הכוונה לחקירת הדברים שהם למעלה מכח ההשגה השכלית של האדם)... וזה נעשה גם כן הרבה בדברי החכמים (=חז"ל) כלומר: שמכנים החכמה ב"אכילה"... וכן הרבה קראם החכמה "מים" (ישעיה נ"ה א') "הוי כל צמא לכו למים".
ומאשר נעשה זה הרבה בלשון ונגלה עד ששב כאלו הוא ההנחה הראשונה (=ומתוך שנתרבה השימוש הזה ונתפשט בלשון עד שנעשה כאלו הנחה ראשונה – של הפעל "אכל" – התחילו להשתמש גם במלות "רעב" ו"צמא" להורות על חסרון הידיעה וההשגה) (עמוס ח' י"א) "והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'", (תהלים מ"ב) "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי" – וזה הרבה.

(הפירושים שבסוגריים של ר' יהודה אבן שמואל).

ולכן מוזרים הם דברי ר' יוסף אבן כספי, (בפירושו אדני כסף לנביאים אחרונים) לפסוק א' של פרקנו:

ודע ענין כולל, והוא כי אם שראוי שיהיה בכאן נסתר כמו שהעיד המורה (מו"נ ח"א פרק ל') הנה אין כוונתו לעולם למנוע הנגלה במקומות שפשוטם טוב, וכן הוא בכאן, ובכלל זה, המאמר הוא ממין (משלי כ"ה י"א) "תפוחי זהב במשכיות כסף" (אבן כספי רומז כאן לדברי הרמב"ם בפתיחה לחלק הראשון של מו"נ ששם המשיל את הפסוק הזה על היחס שבין הנגלה והנסתר במשלי הנבואה "צרך שיהיה נגלהו טוב בכסף וצריך שיהיה תוכו טוב מנגלהו, עד שיהיה תוכו בערך אל גלויו כזהב אצל הכסף. וצריך שיהיה בגלויו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו – כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשכבת כסף דקת העינים מאד, וכשיראה מרחוק או מבלי התבוננות, יחשוב הרואה בו שהוא תפוח של כסף, וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה, יתבאר לו מה שבתוכה וידע שהוא זהב. וכן הם משלי הנביאים ע"ה: נגליהם – חכמה מועילה בדברים רבים, מכללם – תקון עניני הקבוצים האנושיים... ותוכם – חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתה).

ואולם קשה להבין למה התכוון אבן-כספי בנגלה שבפסוק נ"ה א' וכיצד הפירוש הרואה אותו כביטוי סמלי לצמא הרוחני אינו הבלעדי במקרה זה.

ואולם באמרנו שבפסוק זה אין פשוטו כמשמעו, שיש לפרשו פירוש מטפורי, עדיין לא הסברנו מהו פשוטו ועל מה מורה המטפורה של שתיית המים.

בשאלה זו עוסקים אנו בא' ובב'.

לשאלה ג השווה את דברי רש"י ורד"ק לפסוק מ"א י"ז:

(ועיין לשאלה זו "שיעורים בפרקי נחמה וגאולה", ליבוביץ-וייס, גיליון תשכ"ג, שאלה א).

------------------------------------------------------------------------------------

[*] כפל ההוראה הזה שבשימוש המטפורי בפעל אכל מבאר לנו מחלוקת פרשנית מעניינת שבין רש"י ורמב"ן בבראשית מ"א ד'. ועיין לזה גיליון מקץ תשכ"א שאלה א.