הרמב"ן

גיליון מוקדש לרמב"ן לשנת ה-700 לעלייתו לארץ-ישראל.

בניגוד לכל גיליונותינו הבאנו הפעם בכל שאלותינו רק פרשן אחד – הוא הרמב"ן. המטרה היא להראות – אגב לימוד פרק אחד – אחדות מן הדרכים האופייניות לפרשנותו. בשאלה א (וכן בשאלה ג) הדגמנו את דרכו בפרשנות טיפולוגית.* אל יסתפק המורה בתשובה הסתמית אשר היא בוודאי שגורה על פיהם של הרבה מן הלומדים, שהרמב"ן מפרש כאן את סיפורי התורה על פי הכלל של "מעשה אבות סימן לבנים", רגילים תלמידים – גם בגיל הנוער וגם בגיל מבוגר ביותר – להיגרר אחר נוסחאות מסוימות שקלטו אי פה, אי שם, ולפתור סמלים ובעיות חמורות בהסתמכן על "נוסחה" כזו, או פשוט בהפליטן אותה נוסחא כפי שקלטוה – וספק הבינוה, ועוד יותר ספק אם ירדו לעומקה. וגם לא קל להוכיח להם שלא הבינוה, מאחר שהשתמשו בה במקום הנכון וכתשובה מתאימה ביותר לשאלה הנדונה. אין דרך אחרת מאשר לדרוש מן התלמידים לפרק אותה נוסחה – אשר כל כוחה ויופיה דווקא בקיצורה ובכלליותה – לחלקים, לברר כל אחד מיסודותיה, לדרוש פירוש מדויק למונחיה. במקרה שלנו: האם המעשה הוא מעשה שעשהו האב – והאב משמש כאן דוגמה לבנים, או המעשה הוא מעשה שאירע לאב וההשגחה היא שכוונה אותו שיהא סימן לבנים? ומה מובנו של סימן? האם הכוונה לדוגמה, היינו המעשה הראלי כפי שנעשה במצב מסויים צריך להעשות על ידי הבנים לכשיהיו הם במצבים דומים, היינו שעל הבנים ללכת בדרכי האבות ומה שעשו יעשו הם ו"הסימן" הוא איפוא – דוגמה? או אם המעשה לא בצורתו הריאלית הוא "הסימן", כי אם במרומז בו, במה שניתן להיות נלמד מתוכו – ו"הסימן" הוא איפוא – סמל?

להבנת הדרך הזו יש לעיין יפה לדברי היינמן, בספרו "דרכי האגדה", פרק ד'. קטע קטן מתוכו נביא בזה:   

...דרך הדרשנים לפתור בבנים מה שנאמר באבות. אף המתודה הזו יסודה במקרא, הכולל לא פעם קבוצות בני אדם בלשון יחיד. ביחוד "האני" שעליו מדבר האב ומה שנאמר עליו לאמיתו של דבר אמור בבנים... בדרך כלל הלכו (=בעלי המדרש) גם בדרכי המקרא בראותם את אדם הראשון כסמל כל הבריות... ובהרבה הוסיפו עליו בהכריזם על הכלל באבות סימן לבנים.
אף מבחינת קורותיהם זהים האבות והבנים. לא זו בלבד שהאגדה מדגישה את השויון בין קורות יעקב לקורות יוסף (ואפילו מוסיפה קוים אחדים – בראשית רבה פ"ד ו') אלא היא מציינת על יסוד גזרות שוות גם הקבלות בין קורות אברהם במצרים ובין קורות עם ישראל (בראשית רבה מ' ו').

אלא שהרמב"ן הרחיב את השימוש בשיטה זו מאד. ועיין גם ברמב"ן בפרשתנו ל"ג ט"ו, שהוא דומה לסוג אחד מן הפירושים על פי הכלל "מעשה אבות סימן לבנים". ועיין מאידך ברמב"ן:

כ"ו כ' ד"ה ויקרא שם הבאר

כ"ט ב' ד"ה וירא והנה באר בשדה

שני מקומות דומים לשימוש שעושה הרמב"ן בכלל הנ"ל בפירושו לפסוק י"ז.

על ידי הגישה הזו מקבל כל פרט בסיפור המקראי חשיבות מיוחדת והוא מועלה ממקרה חד-פעמי לתופעה אל-זמנית.

------------------------------------------------------------------------------------

* עיין לדרך פרשנית זו את דבריו החשובים מאד של דב רפל במאמרו "הוראת פרשנות המהר"ל בבית הספר התיכון" (מעינות כרך ו', המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, ירושלים תשי"ח), עמוד 231. לדיונו בשיטת המהר"ל הוא מקדים כמה הערות על דרך פרשנותו של הרמב"ן.