ר' יוסף שכטר, גליציה-וינה-ישראל (1901-1994)

הוגה דעות ומחנך ישראלי.
גדל בבית חרדי-ציוני. הוסמך לדיינות על ידי הרב ירוחם פישל אראק אב"ד אוזיראן. בבגרותו למד באוניברסיטת וינה שם נעשה לעוזרו של הפילוסוף מוריץ שליק והשתייך ל"חוג הוינאי". שימש כמורה ב"פדגוגיון העברי" מיסודו של רצ"פ חיות. לאחר ה"אנשלוס" עלה לארץ ישראל והיה מורה בבית הספר הריאלי ומנהל ביהמ"ד למורים בחיפה.

בבקשו פתרון לשאלות הקיומיות של האדם בן זמננו, פנה מפילוסופיה בעלת אופי מדעי, לביסוס מחדש של האמונה הדתית על יסוד הערכים בני הקיימא שבדת ישראל ובהגות המערבית. מבין עקרונות היהדות בחר להדגיש חמישה: האמונה באל אחד, בהשגחה האלוהית ובגאולה העתידה לבוא, בבריאת האדם בצלם אלוהים ובערכה של העדה היוצרת. בכתביו ניכרת השפעה של הסטואה ושל סרן קירקגור.

מאמריו המרובים שעסקו בשאלת יישומם של הרעיונות במעשה החינוכי קובצו בספרים, שהחשובים בהם: "ממדע לאמונה"; "העל אנושי באנושי"; "יהדות וחינוך בזמן הזה"; "פרקי עיון לנבוכי זמננו". נוסף לחיבוריו אלו חיבר גם את המילון השימושי "אוצר התלמוד".

שכטר העלה את החשיבות של חיי העדה הפנימיים מעל לשיתוף ולשוויון הצורניים המקובלים בתנועה הקיבוצית. חבורה מתלמידיו  ניסתה להגשים את רעיונותיו החברתיים ובשנת 1961הקימה בגליל את היישוב יודפת, חבורה זו זכתה לכינוי ה"שכטריסטים".

(ע"פ א' וינריב, שכטר יוסף, האנציקלופדיה העברית, ל"א, ירושלים, תשל"ט, עמ' 863-862).