סיכום ביניים על מפעל הגיליונות

מכתב שנמצא בעזבונה של נחמה

• {התחלת המכתב חסרה}

  ...ונתפרסם הדבר ונצטרפו אף בני הקיבוצים שלא מן הפועל המזרחי או פועלי אגודת ישראל, ונתארגן חוג לומדי תורה בדגניה. ופנה אל הגיליונות מדריך נוער בחניתא והתחיל מתעניין ומתעמק ורושם תשובותיו ושולחם לבדיקה, ומלמד את חניכיו עפ"י אותה השיטה. ועבר המנהג להזמין גיליונות מקבוצה לקבוצה בעמק יזרעאל ובעמק הירדן ובגליל. תחילה היו הלומדים חברים ותיקים - קרובים שנתרחקו - מאלה שעוד נשתייר בפיהם טעמו הטוב של לימוד פרשת השבוע עם רש"י ואף עם אור החיים מימי ילדותם ורצו להזכיר לעצמם נשכחות. אחר כך פנו גם מבני הדור החדש, מאלה שלא למדו בבית ספר תורה עם רש"י ואין צריך לומר שמימיהם לא נגה עליהם אורו הגדול של הרמב"ן - והיה להם הדבר להוויה.

  ונתוספו אנשים מבני כל השכבות והמקצועות. והנה אחד תל-אביבי הכותב דברים של טעם במשך שנה ויותר ולשאלה הסקרנית של עורכת הגיליונות למקצועו עונה הוא בפשטות: מנקה רחובות עירוני. והנה הבחורה הכותבת בהבנה ובשגיאות כתיב ושואלת בעקשנות כל דבר הקשה לה ואינה מדלגת על שום פרשה והיא מלצרית בבית קפה. והנה הרופא מהולנד והוא בקיא גדול בענייני דקדוק ומסורת ומקשה על פרשנינו מטעמי המקרא. והנה מנהלת הפנקסים של בית ספר גדול והיא חניכת בית הספר בארץ ותשובותיה מפליאות בנימוקן הבהיר ובעומק תפישתה. והנה המורה-המנהל של ביה"ס בשדה יעקב, הלומד ומלמד על פי הגיליונות 13 שנה. והעובדת הסוציאלית מגרמניה, בעלת ההשכלה הכללית הגבוהה, והנה הפיזיקאי באוניברסיטה המתווכח ומתפלפל בחריפות והוא חניך ישיבה בארצות הברית. ועקרות הבית אשר אחרי יום של עבודה מטרידה במטבח ועמידה בתור בשוק ובחנות מקדישות שעה שעתיים לעיון מעמיק וכתיבת תשובות, וזוגות צעירים בפרדס חנה ופתח-תקוה, בחיפה ובכפר-סבא, המזמינים שכנים ללימוד משותף בחורף בליל שבת ובקיץ בשבת אחרי הצהרים. וחוגים גדולים של שלושים עד ארבעים איש מבני המשמרת הצעירה של הפועל המזרחי בערים ובמושבות הגדולות המחלקים את הגיליונות בין כל המשתתפים, שואלים ועונים מתוך פלפול חברים.

  ובשנות מלחמת העולם חדר הלימוד גם אל הצבא, והיתה פלוגה במשמרת החוף בארצנו אשר למדה בשבתות ושלחה תשובות ושאלות "בשם הפלוגה". וחדר הלימוד אל "הבריגדה" ונתקבלו מכתבים נוגעים עד הלב ממדבר לוב מאחד נהג המחזיק בתוך אוטו המשא שלו חומש מקראות גדולות בצדו של התיק הקטן והמשניות בכרך אחד. והכותב בתנאי האפלה בשבתו על רצפת האוטו והספר והגיליון על ברכיו. והגיע פתאום מכתב מאיטליה לאחר כניסתם של חילות צבא-הברית, שלא יוכל להמשיך בלימודו כי החומש שלו מונח על קרקע הים התיכון ופרטים יספר אם ישיבהו ה' ית' ארצה ואז גם ימשיך בלימודו. ובאמת הופיע בבית העורכת בשנת 45 בחור כארז וסיפר כיצד נפגעה האניה בה עבר מצפון אפריקה לסיציליה ע"י פצצה מאוירון האויב וירדו כמה מאות מבחורינו תהומה והוא וקצינו המנוח פרופ' רייפנברג מן האוניברסיטה ירושלים וכמה מחבריה נמשו מן הגלים ועכשיו חזר ירושלימה לקנות לו חומש מקראות גדולות חדש ולהמשיך ללמוד עפ"י הגיליונות.

  בימי מלחמת השחרור הוזמנו מגיליונותינו גם לצבא הגנה לישראל ע"י השירות הדתי ובעצם ימי הקרבות חולקו בין הפלוגות למעלה מאלף גיליונות ונלמדו בשבתות ובשעות פנאי בשיעורים שנתנו ע"י סמלי דת ומהם בחורים יודעי תורה. והיו אפילו בחורים אשר כתבו תשובותיהם או השגותיהם לעורכת בין הקרבות. ובעצם ימי המצור על ירושלים הופיע חייל בביתה המופצץ של העורכת בטענה: שתי שעות חופש לו היום ובא במיוחד לקבל את עבודתו אשר שלח לפני שבוע ועדיין לא קבלה בחזרה מתוקנת ומלווה הערות - כנהוג.

  ולא יישכח זכרם של חברי כפר עציון הקדושים אשר היו מן הראשונים להשתתף בלימוד בשנת תש"ב וממשיכים לימודם כל השנים עד אשר נפסק הקשר בין כפרם לירושלים ובאו עליהם האויבים. ויבדלו לחיים חברי גוש עציון מקבוצת עין צורים ומשואות יצחק, אשר הלכו בשבי עבר הירדן ובקשו משם באמצעות הצלב האדום הבין-לאומי לשלוח להם את הגיליונות למקום שביים.

  וכן ייזכר כאן החבר מדגניה ב' אשר בשבת, בלמדו פרשת השבוע בקבוצה, הקשה לשאול ונסע הוא ביום א' בבקר להביא ירקות לירושלים אשר עוד לא היתה אז במצור שלם ונהרג בידי אויב במבואות העיר ושאלתו שנשלחה ירושלימה לא נענתה עוד.

  וייזכר גם הבחור הצעיר מחניכי עליית הנוער, חבר כפר דרום, אשר היה כותב תשובותיו שבוע שבוע בהתמדה במשך שנתיים ולא חדל גם בימי הקרבות בנגב ועדיין תשובותיו תחת ידי ואין למי להחזירן, כי נפל הבחור. ועד היום לא קטן מספר הלומדים מבין שורות צה"ל, חיילים ואף חיילות ובייחוד מחוגי הנח"ל. ואחרי קום המדינה, בשנת תש"י התחילה הסוכנות ע"י המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה להשתמש בגיליונותינו ולהפיצם בגולה. והתרחב והתגוון קהל הלומדים ונתוסף על בני הארץ גם קהל לומדים מקזבלנקה ומסיפרו וממרקש אשר במרוקו, מורים ובעלי מלאכה, והשוחט והמורה ובעל חנות המכולת מערי טורקיה וחברים מהולנד, ואם ובתה מטריפולי והעברית אינה רעה כלל והבת כותבת שאת רוב תורתה למדה מאמה - ילידת איטליה, והחוג "דבר עברית" אשר בג'רבה אשר בטוניס, הלומדים בבית הכנסת מדי שבת בשבתו, והסטודנט למשפטים אשר בשוויץ, ועוד רבים רבים.

  וכמה שונות התשובות אלו מאלו, בתפישה, בסגנון למן הלשון התכנית מליצית של יוצאי צפון אפריקה או הלשון הלמדנית מדרשית של בני הישיבה שכיניהם, ועד ללשון הדלה אך מדויקת בניתוחה ההגיוני המעמיק של איש האוניברסיטה שבמערב אירופה. ומשהו אקזוטי - זר ומלבב בפניות ובתארים השונים ומשונים בפי יושבי מרוקו לעורכת הגיליונות "היושבת בציון", ומה מוזרה לבן זמננו התוספת הענוותנית בשולי כל תשובה: "ואני אמרתי בחפשי". ולבקשת העורכת לכתוב בעבודות גם סימני פסוק: נקודות, פסיקים ומרכאות וסימני שאלה נענתה העורכת מחוג לומדים במרוקו: "ומה שכתבה מורתנו מציון - מנשים באהל תבורך - אשר נוסיף לעבודותינו סימני פסיק, לא נוכל לעשות כמוהו, כי לא ידענוהו אף לא שמענוהו. ודבר גדול הוא ואנחנו בעוונות - קטנים".

  הלא טוב לראות מעבר לכל הבדלי מעמד, השכלה, השקפה, אורח חיים, מעבר לכל הפלגות ומחלקות, מרחקי מקום ומרחקי לב המפרידים היום בין בני ישראל בארצות פזוריהם בעולם, ואף להוותנו - בין ישראל לישראל היושבים בישראל. הרי טוב לראות עוד רבים מבני עמנו מאוחדים בדבר אחד והוא לימוד התורה והתעמקות בה, התרפקות על פסוקיה, תיבותיה ואותיותיה, התעסקות והתעמקות הבאה לא מתוך צרכים מעשיים. לא כדי לעשות את התורה קרדום לחפור בה אלא מתוך אהבה אליה ומתוך אותה הרגשה עמוקה בחשיבותם המכרעת של דברי תורה אשר ניתן לה ביטוי במילים: "כי הם חיינו ואורך ימינו".