במלאת שנה לגיליונות / נחמה ליבוביץ

נכתב בתשרי תש"ג

• חבר יקר,

  לסיום שנתנו הראשונה בלימוד תורה ומפרשים בדרך של מכתבים, בהגיענו בעזרת ה' עד "לעיני כל-ישראל", שאלת ממני לכתוב לך, מה הביאני לבחור בצורה זו של לימוד, מה היתה מגמתם המתודית של שאלוני ומה הושג בעבודה זו, והנה תשובתי:

  שתי הדרכים הנהוגות ביותר בלימודו של המבוגר בחוגים שלנו: ההרצאה והשיעור, עם כל הברכה הצפונה בהן, חסרונותיהן בצדן (בייחוד אם הן צינורות ההשכלה היחידים). חסרונן העיקרי הוא שהן עלולות להיות בשביל קהלנו בבחינת: "יקומו הנערים וישחקו לפנינו" ("הנערים", קרי פרופסורים, מרצים, מורים, מלמדים ותרבותניקים מכל המינים). הקהל - כלומר החברים הרוצים ללמוד - ישב ויקשיב, יהגה או ישתעמם, יקבל את שפע החכמה והמדע המושפע עליו וישאר פסיבי לגמרי. עבודה רוחנית ממש, התאמצות, יגיעה, אין עם שמיעה זו. אם רוצים אנו בעבודה רוחנית פוריה, יש צורך (נוסף על ההרצאות) להביא את הלומד ישר אל הספר, להעמידו פנים אל פנים ממולו, להרגילו להתבודדות ולהתיחדות עם ספרו, מבלעדי המרצה העומד על גבו, "המשחק לפניו", כדי שיהפך החבר שהיה רק "קהל" מקשיב - "אחד היושב והוגה בתורה".

  ואולם לימוד זה, לימוד עצמאי מתוך הספר, בלי מורה ומסביר, קשיים בו: לא בזה הצרה שאין הלומד מבין את הכתוב, אלא בזה שהוא חושב שהבין, בשעה שלא הבין. אם אינו מבין מלה או ביטוי - מיד ירגיש בחסרונו, יחפש מוצא וימצאנו. אך כשהמילים מובנות, המשפטים ברורים, יראה הכול כחלק ופשוט, והוא בטוח ש"אין כאן מה להבין". וזו היא אי-הבנתו, כי לא ראה: מה חידוש בדבר, מה בא ללמדנו, כנגד מה נאמרו הדברים, "לריבויי מה", "למעוטי מה", ומה המסקנות הנובעות מתוכם? והעיקר: הוא לא שאל עצמו כל השאלות האלה, כי לא הרגיש שיש כאן מקום לשאלות. ואותה הפסיביות - מגרעתה העיקרית של שמיעת הרצאות - עלולה לאופף אף את הקורא בספר. יכול הוא לקבל את הנאמר בלי קושיות, בלי האבק והתווכח עם הנאמר, בלי יגיעה רוחנית.

  כנגד שני חסרונות אלה בפרוצס הלמידה: אשליית ה"הבנתי" בשעה שאין הבנה, ופסיביות גמורה במקום שהיתה צריכה להיות פעילות ומתח, כנגד שני אלה רצה השאלון להילחם. השאלה נועצת עצמה כסכר בתוך שטף הקריאה - שטף זה שלעתים קרובות אינו אלא תוצאה מעצלות המחשבה - ואומרת: עמוד! עיין! מה קראת? מה נאמר כאן? מה חידוש בדבר? מה רבותא? למי הוא מתנגד? כלפי מה נאמר?

  והמעיין שעליו לענות, רואה שלא ראה כלום, מרגיש שלא הרגיש במה שהיה עליו להרגיש. ועליו לעיין ולחזור ולעיין, להאט בדרכו, בעל כרחו עליו לחשוב. ואם היה לפני כן כמי שיושב במכונית, ומראות הנוף עוברים ביעף והוא רואם ואינו רואם, הרי הוא עתה כמי שמטפס ברגליו בין צוקי הרים, ומראות הנוף מתגלים לו מתוך עמל ויגיעה עם כל עלייה נוספת יותר ויותר.

  הנאמר עד כאן מתיחס לכל קריאה של דברי עיון ומחשבה, אבל חשיבות מיוחדת לו לגבי לימודנו, לימוד פרשני התורה.

  המתחיל בעיון בהם (ואולי לא רק המתחיל), סכנה נשקפת לו שיהא במצב של מי שאינו יודע שאינו יודע, יקרא את הפסוק, יקרא את הפרשן, "הפסוק אומר... הפרשן אומר... נכון, מובן. הלאה". ולא חש ולא הרגיש שלא הבין. כי להבין פירוש אין משמעו להבין בלבד את אשר אמר המפרש, אלא להבין גם את אשר לא אמר. פירוש - בהרבה מקרים - אינו אלא החלטה, הכרעה לגבי אפשרות אחת מן האפשרויות הגנוזות בפסוק. הפרשן באמרו: "הבן את הפסוק ככה, באופן פלוני" התכוון לאמר: "אל תבינהו באופן אלמוני או פלמוני". מי שהבין רק את הפירוש שהפרשן מחייב, מבלי להבין את הפירושים האחרים הגנוזים בפסוק שהפרשן שוללם (בלי להזכירם) - הבין את הפרשן הבנה מילולית בלבד. כל זמן שלא הבין את האפשרויות האחרות הגנוזות בפסוק, לא ראה "לאפוקי מאי" נאמרו דברי הפרשן, לא הבין בכלל את נחיצות דבריו, דברי הפרשן הם בשבילו "מובנים מאליהם", כלומר - מיותרים. כדי להרחיק את הלומד מקריאה שטחית, מחוסרת הבנה זו, באו השאלות התדירות בשאלונים: מה קשה למפרשים? כלומר מה היא הטעות האפשרית שממנה הוא בא להצילני. ומי שאינו יודע לענות עליהן, הרי הוא במצב של מי שמושיטים לו מים חיים, והוא עדיין לא הרגיש בצמאון. הידע להעריך את המים? היבין מה פירושם של מים חיים בצייה?

  ואולם בדרגת הבנה זו אין להסתפק. אחרי שלמד הלומד, מה בא הפירוש לקרב ומה בא לרחק, נשאלת שאלה שנייה: מדוע בחר הפרשן מכל האפשרויות הגנוזות בפסוק באפשרות זו ולא באחת מן האחרות? זו היא שאלת השאלונים: מה הביא את רש"י לפרש כך? מה ראה אונקלוס לתרגם כאן ככה ולא כמו שנהג במקרה אחר? מה טעם מתנגד רמב"ן כאן לרש"י? וכדומה. ומי שלא ענה לעצמו על שאלות אלה, עדיין לא הבין כוונותיו ומגמתו של הפרשן, תפיסתו את העניין כולו, עקביותו בדרך שבחר לו וכו' וכו', עדיין אין הבנתו - הבנה.

  גם אחר זה יש לשאול: פירוש א' על כל מעלותיו הן היה גלוי לפני פרשן ב', וכן פירוש ב' על מעלותיו ידוע היה ברוב המקרים גם לפרשן א', מדוע בכל זאת דחה א' את פירושו של ב' - וב' את פירושו של א'? למטרה זו נשאלה בשאלונים השאלה: מה הן "מעלותיו" ו"מגרעותיו" של כל פירוש? (ניסוח שאלה זו - כפי שהודיעוני חברים - צרם את אוזנם של רבים, הגם שהמלים "מעלות" ו"מגרעות" נכתבו במרכאות, אבל חשיבותה המתודית ברורה).

  ואפילו בזה אין להסתפק. כי עדיין אין הבטחון שיבין הלומד, מה המסקנות הנובעות מתוך הפירוש, היבין שאם נפרש כך ולא אחרת, נגיע להשקפה מסוימת, לאידיאה מקיפה? לפירוש קצר לפסוק או לחצי פסוק לעתים תוצאות גדולות - האם ראה המעיין, עד היכן הדברים מגיעים?? לשם זה נשאלה בשאלונים כפעם בפעם השאלה: מה הפרובלמה הכללית שנוגע בה רמב"ן? כנגד איזו השקפה כללית נלחם כאן שד"ל? וכדומה.

  וכדי להרחיב עוד את היריעה וכדי להראות שהבנת פסוק אינה עניין פילולוגי גרידא של בירור מלים וצורות דקדוקיות, כי אם שפסוק בהבנה מסוימת מהוה לבנה בבניין של (מה שנוהגים לקרוא) השקפת-עולם יהודית - לשם זה הובאו גם קטעים מתוך ספרי מחקר וספרי מוסר הקשורים לפסוק: קטעים מן המורה, הכוזרי, העקרים, העקדה, חובת הלבבות, החינוך וכדומה.

  כשם שיש היסטוריה לספרים ויש ספרים עושים היסטוריה, כך יש אצלנו היסטוריה לפסוקים שהתגלגלו מדור לדור, האירו מחשכים, ניחמו ועודדו, דיברו אל כל דור בלשונו, פתרו לכל דור את שאלותיו הוא. כדי להראות את הפסוק בראיית הדורות, ניתנו לפעמים בשאלון פירושים רבים לפסוק אחד (או לבעיה אחת בפרשה), החל במכילתא או ספרי, דרך מפרשי ימי-הביניים ופילוסופי ימי-הביניים, ועד לאחרונים כמו "הכתב והקבלה", שד"ל, רש"ר הירש, מלבי"ם ועד ל"העמק דבר", ונדרש מאת המעיין לציין את המיוחד שבכל אחד מהם ו"במאי קמיפלגי".

  יצוין כאן שחברינו הצליחו ביותר בשאלות מן הסוג "הפילוסופי", השאלות "החובקות זרועות עולם", כגון שאלות מסביב לנושאים כבחירה החופשית, ידיעה ובחירה, ישראל ואומות העולם, הגשמה והרחקת הגשמות, ברכה וקללה וכוחן, טעמי מצוות. כאן ניתנו תשובות יפות, מקיפות, לעתים ארוכות מאד, כאן נכתבו בחום אישי, לפעמים בנקיטת עמדה: "ואני חושב" או "חושבת" ו"לדעתי", "והייתי שואל עוד..." ו"דרך אגב אעיר את המורה..." ו"מכאן מסקנות לגבי שאלתנו אנו..." וכדומה. והורגשה ההתעניינות המרובה שמתוכה נכתבה התשובה. ולעומת זה לא הצליחו - בזמן הראשון לא הצליחו במידה מרובה - על-פי הרוב השאלות מן הסוג הראשון: מה קשה לרש"י? שאלות קטנות וצנועות אלה - כפי שהוגד לי לא אחת - גם אינן אהובות על קהלנו ואינן מעניינות אותו. הרבה פעמים כתבו חברים (ובייחוד חברות) בתשובתם לשאלה זו לא את הקושיה שאותה בא לתרץ, אלא את תוכן דברי תירוצו, עד שלמדו להבין שבמקום שיש תירוץ, שם מוכרחה להיות קושיה, ואותה עלי למצוא בראש ובראשונה. קשה לדעת עד כמה מותר להכליל תופעה זו (של אהבת השאלות המרקיעות שחקים, ואי-רצון לטפל בשאלות קטנות שהן הראשוניות) ומכל מקום יש לדרשה לשבח ולגנאי.

  כאן גם המקום לענות על השאלה שנשאלתי בכתב ובע"פ: האם לא נכון יותר היה, לו היו שאלות השאלונים מכוונות ישר להבנת דברי התורה מאשר להבנת פרשניה? והיו חברים (לא חברות) שחששו, שעל-ידי כך נתחמק מקביעת עמדה עצמאית לפסוק ונתרגל לראותו בעיני אחרים, שאין תקופתם תקופתנו ושאין ראייתם ראייתנו. לזה יש לומר, שהדרך הטובה ביותר להגיע להבנה עצמית של התורה היא - לימוד הבנתם של גדולי התורה! מי שימנע ילד וצעיר מקריאת ספרים ומשמיעת שיחות בני אדם חכמים ונבונים כדי לשמור על מקוריותו - לא יחנך על-ידי-כך הוגה דעות מקורי - כי אם יוליד אלם וטמטום.

  ואף-על-פי-כן גם נשאלו בשאלונים לעתים שאלות הנוגעות באופן ישיר להבנת התורה, אשר על הלומד לענות עליהן בלי לשאול בעצת המפרשים. שאלות אלה התייחסו בייחוד לצד הסיפרותי של התורה, למבנה האדריכלי של פרק, לניתוח האמצעים הסיפרותיים וכדומה. יצוין כאן לשבח ניתוח מקיף וחודר לנאומו של יהודה שבפרשת ויגש, ששלח לי אחד החברים.

  כדי לחנך את המעיינים להתבוננות מדויקת בתיבות התורה, להערכת כל מילה ומילה ומקומה בפסוק, דרש השאלון לעתים תכופות להשוות מקומות דומים, חזרות בתורה ולנמק את השינויים שבהם. תיזכר לטובה עבודת חבר אחד אשר הסביר ונמק 43 (ארבעים-ושלושה!) שינויים, ביניהם דקים ביותר, שבין סיפור התורה וסיפור עבד אברהם בפרשת חיי שרה.

  לצערי לא אוכל לתת כאן מבחר של תשובות מעניינות, קולעות ומעמיקות, אשר לא היו נדירות כלל וכלל. לא יכולתי לשמרן אחרי התיקון. תמיד החזרתין לבעליהן, ואלו רציתי להעתיק לי כל דבר טוב ויפה - לא הייתי מספיקה.

  הדבר יתברר מיד מתוך הסטטיסטיקה הבאה: בסך הכל קבלתי במשך השנה (מפרשת בראשית עד פרשת נצבים-וילך) 906 (תשע מאות ושש) תשובות מקבוצותינו (חוץ מתשובות מספר שנכתבו ע"י בודדים בעיר ובכפר, אשר איני מכניסה לחשבון זה), מאת למעלה מ-75 חבר, ביניהם 29 חברות[1].מאחר שלעיתים תכופות נכתבה התשובה בשם שני חברים הלומדים בצוותא או בשם חוג שלם - לא אוכל לדעת מהו מספר הלומדים אשר את תשובותיהם תיקנתי[2].

  מידת ההשתתפות לא היתה שווה במשך השנה. על העליות והירידות תעיד טבלה זו:

  בראשית             ----            378 תשובות

  שמות                ----            173 תשובות

  ויקרא                ----            92 תשובות

  במדבר              ----            111 תשובות

  דברים               ----            152 תשובות

  ---------------------------------------------

  בס"ה                 ---            906 תשובות

   

  הגורמים להפחתה הניכרת בחדשי הקיץ - כך הודיעוני חברים - הם החום, הקציר, האימונים בצה"ל. אחד החברים הסביר לי את שתיקתו הממושכת בזה שהיה עסוק בקיום שמואל ב' א 18. וזו גם היתה סיבת ההפסק של רבים. יצוין גם שכמה חברים השלימו עכשיו, אחר גמר "העונה הבוערת" את הפרשיות שהחסירו בזמנן, וקיבלתי מהם בבת אחת חבילות תשובות לשמונה או לעשר פרשיות.

  בסיכום יש לומר שמאות המכתבים האלה היו כתובים בכתבי-יד ובסגנונים שונים ומשונים. היו ביניהם מכתבים שהעידו על כותביהם כעל מתחילים בלימוד רש"י וכבעלי הרגל מועט בשפה העברית בכלל, ואף-על-פי-כן עמדו להם כשרונותיהם ומרצם ועוז רצונם עד שהגיעו בזמן קצר לכתיבת תשובות נכונות וקולעות אף לשאלות קשות. שקידתם ושכלם הישר הכשירום לפענח ראב"ע קשה, להבין יפה רמב"ן עמוק. והיו בין הכותבים אחרים אשר גם סגנונם וגם כתב-ידם הראו שנכתבו בידי "זקנים ורגילים". היו אחדים שהפליאו בבקיאותם, הרבו ב"עייני, עייני, עייני..." ושלחוני פעם לתוספות, פעם למהרש"א כתנא דמסייע למי שהוא או המתנגד למה שהוא. הצד השווה שבכל התשובות האלה, לרבות בתשובות הבודדים הרבים שנצטרפו לשיעורנו (תלמידים ותלמידות, מורים ומורות צעירים, פועלים ופועלות, חברי ארגוני נוער, חברי פלוגות נוטרים, חברות חברת הנוער ב"חפץ-חיים") היתה אהבת התורה אשר נשקפה מתוך כולן. העבודות הרי נכתבו אחרי יום עבודה בשדות, בגנות, ברפתות, במטבחים, בלולים, בסדנאות ובמחסנים, גם ממחנות-עבודה "אי שם", אחרי יום-עבודה לא קצר ולא קל, ולעתים בתנאי מזג-אוויר קשים (עמק בית-שאן!). ובכל זאת כמה עיון, כמה התבוננות דקה בדברי תורה, בפרטים ובדיוקים, כמה השתקעות והתעמקות מתוך רצון ואהבה, אשר עליהן מעידות גם השאלות והבקשות התכופות:

  אבקש לבאר לי... עדיין לא הבנתי... נא להעתיק לי את הנוסח המדויק של דבר רמב"ם במשנה תורה ל... אהיה אסיר תודה אם תסבירי לי שנית... האמנם לא טעית בתקנך לי... וכן רבים.

  גילוי זה של אהבת תורה ושל התמדה בלימודה בזמן כזה יש בו לא מעט מן המעודד והמנחם!

  אשתמש בהזדמנות זו כדי להשיב גם לטוענים אחדים אשר כתבו לי: אין זה אלא משחק נאה, אך לא לימוד רציני. לא אכנס לניתוח המושג "משחק", אם פירושו כמאן דאמר: פעילות נעלה ביותר כאשר נעדרת "תועלתיות", או פירושו כמאן דאמר: אימון חשוב ביותר של כלים (רוחניים וגופניים) לקראת דרישות החיים. מוטב לנו לפנות אל לומד תורה עתיק ולשמוע מפיו, מה היה לימוד התורה בשבילו, הלא הוא בעל תמניא אפי: "... בחקותיך אשתעשע... זמירות היו לי חקיך... גם עדותיך שעשועי...".

  ובכן, משחק? שעשוע? יהי כן! ובלבד שיקויים בנו הפסוק "יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשועי".

   

                                                                                          נחמה ליבוביץ

  -----------------------------------------------------------------------------------

  [1] בין החברות לקחו חלק בראש (במובן המספרי) בוגרות בית צעירות מזרחי ירושלים ובייחוד תלמידות שני הסמינריונים שהתקיימו בשנים תש"א ותש"ב בירושלם ואשר הודות להן, כלומר לרצוני להמשיך וללמוד גם אחרי עזבן את הסמינריון וחזרתן לעבודתן, התחלתי בשיעורים בכתב אלה.

  [2] וכל שכן שאין לי מספרים על אלה - חוגים ובודדים - הלומדים את פרשת השבוע ע"פ שאלוני בלי שיעלו תשובותיהם על הנייר ובלי שיזקקו לתיקוני.