אשם

שאלה ב עוסקת במהות הגזל ובגודל חומרתו. וראוי לנו בזמן הזה – ובכל הזמנים – לברר וללבן גודל חומרת הדינים האלה.

וראוי למורה לברר תחילה הגדרת המושגים של גזל ועושק כפי שהיא ניתנת ברמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א הלכות ג-ד:

איזהו גוזל? זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מידו מטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים, או שתקף בעבדו ובבהמתו ונשתמש בהם, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה וכל כיוצא בזה – הוא גוזל, כעניין שנאמר (שמואל ב' כג, כא): "ויגזל את החנית מיד המצרי".
איזהו עושק? זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו, כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו; כגון שהיה לו ביד חברו הלואה או שכירות – והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה, ועל זה נאמר (ויקרא יט, יג): "לא תעשוק את רעך".

ואולם ראוי גם לשים לב לכך, עד כמה הרחיבו חז"ל מושג זה של "עושק". ואלה דברי הגמרא במסכת בבא מציעא קיא, ע"א:

איזהו עושק ואיזהו גזל? אמר ר' חסדא (משלי ג, כח): "לך ושוב, לך ושוב" – זהו עושק; "יש לך בידי ואיני נותן לך" – זהו גזל.

גם עושק זמן חברו נקרא "עושק", ועניין זה של הדוחה חברו ב"לך ושוב" ראוי להרחיב עליו את הדיבור, בייחוד בחוגי מבוגרים, מאחר שה"תבוא מחר" נהוג מאד היום במשרדים, אף בדברים שבמעט התאמצות ורצון לשרת ולעזור היו מסתדרים היום. וכל דברי תורה ודברי חכמים כוחם יפה לכל שעה ושעה.

עוד ראוי למורה להדגיש מה גדולה חומרת העושק עד שבסוף כל עבודת יום הכיפורים, אחרי שכבר התוודינו פעמים רבות על כל החטאים מא' עד ת', מודגש חטא העושק במיוחד בתפילת נעילה: "למען נחדל מעושק ידינו".

עד כמה החמירו חז"ל בגזל יש ללמוד מן העובדה שהקפידו שלא לקחת קיסם מגדר לחצוץ שיניו – אף על פי שהוא בוודאי פחות משווה פרוטה – "דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן, הא אזיל סייגא דגוברא" (ירושלמי, דמאי פרק ג, הלכה ב: שאם יעשה כל אדם כך – יקח קיסם מן הגדר – ישאר בעל הבית בלי גדר). ובחוגי צעירים יש להדגיש שהנקרא בפיהם "לסחוב" (מגנות ומפרדסים וכדומה) ונחשב ל"חברמניות" – אינו אלא גזל ממש!

הכלל שאין גזל מתוקן על ידי קרבן אלא על ידי השבון מודגש בשאלות ב-ג.

לשאלה ב (1).

הרמז שמצאו רבותינו לכך, שאין המשיב את הגזילה יכול לתתה לשליח אלא עליו להשיבה לנגזל ממש, הוא בייתור המילים "לאשר הוא לו יתננו", ולפי המלבי"ם בייחוד ביתור המילה "יתננו". היה לו לומר: "ושלם... לאשר הוא לו", ולא היה צריך להכפיל את הפועל.

לשאלה ב (2).

בהבדל שבין הפירושים נוכל להכיר יפה מה הוא הערך בקריאה מדויקת ומדוקדקת. כל המפרשים הרואים ב"מדי" רק דוגמה אחת מבין הרבה דוגמאות ל"ארץ רחוקה", לא למדו ממשנתנו אלא את החובה להחזיר את הגזילה לבעליה בכל מקום שיהיה ולא להמנע מכל טרחה. אך המדייק במילה "מדי" ומבינה על פי האסוציאציות המתלוות אליה מתוך הפסוק בישעיה (אף על פי שלפי פשוטו של הפסוק הכוונה לאיים בגודל הסכנה; זהו אויב אשר אצלו לא תוכל לפדות את נפשך בכסף ובזהב מרוב אכזריותו), לומד מתוך משנתנו לימוד נוסף: שאין חז"ל רואים בהשבת הגזילה את תיקון המעוות שנעשה לזולת, את תיקון הנזק הנגרם לנגזל, אלא שרואים הם בהשבת הגזילה את החובה להתרחק מן הרע, מן הרע כשלעצמו, בין אם הוא פוגע ומכאיב לזולת, בין אם אינו פוגע בזולת; והגוזל את חברו חייב להשיב את הגזילה אפילו אם אין הנגזל זקוק לה. מעין זה נאמר בספר איוב (י"א, י"ד):

"אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה"

לשאלה ג.

אחרי שהמורה הביא את המקומות הידועים מישעיה א', ירמיה ז', עמוס ה', כ"א-כ"ב ובייחוד תהילים נ"א בסוף, יבליט עד כמה עולים כאן דברי הנביאים ודברי ההלכה בקנה אחד, שכולם ניתנו מרועה אחד. ורעיון זה שאין הגזלן החוזר בתשובה מביא את אשמו עד שהחזיר את גזלתו, מצאנו גם באיוב באמרו (י"ג, ט"ז):

"כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא"