"שלום יהיה לי"

אף על פי שגליוננו עוסק בפסוק אחד ויחיד בלבד, יש להקדים לעיון בו את הבנת הקטע כולו. קטע זה הוא אחד מהקשים והחשובים בתורה כולה, כי המדובר בו הוא – חובתנו לקיים את מצוות התורה.

השאלה החשובה ביותר כפי דברי אברבנאל:

"כבר נתעצמו בה חכמי ארגון על עניין הברית הזו" ושאלו:
מי נתן כוח דור המדבר שעמדו רגליהם על הר-סיני לחייב את אשר יקומו מאחריהם במה שאמרו: "נעשה ונשמע", עד שחייבו את כל הדורות בכל דברי התורה והברית, כמו שיראה מן הכתוב (כט, יג-יד): "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום... ואת אשר איננו פה עמנו היום"; ובכל מקום שנמצא בפיהם ז"ל (גמרא שבועות כג, ע"ב): "והלא מושבע ועומד מהר-סיני הוא" – שזה לא יתכן מן הדין.

תשובות לשאלה זו הובאו בגיליון נצבים תשי"ד, ויש חשיבות מיוחדת לתשובת בעל "עקידת יצחק" שם. וכבר עסקו חז"ל בשאלה זו, ויש חשיבות לדבריהם במדרש תנחומא, נצבים ג:

אתה מוצא כשביקשו ישראל לפרק עול שבועתו בימי יחזקאל, מה כתיב שם? (יחזקאל כ, א): "באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'". אמרו לו: כוהן הקונה את העבד, מהו שיאכל בתרומה? אמר להם: אוכל. אמרו לו: אם חזר כוהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו? אמר להם: הן. אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו ונהיה ככל האומות. אמר להם יחזקאל לישראל (כ, לב-לג): "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאום א-דני אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". כי בשבועה אתם עמדי, ולכך נאמר (כט, יב): "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך", שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם, "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת, אלא אף הדורות העתידין לבוא היו שם באותה שעה, שנאמר: "כי את אשר ישנו פה...".

בזה מדובר על הכלל כולו ועל חיובו לתורה. ואילו הפסוקים שבו עוסק גליוננו דנים ביחיד אשר ירצה להשתחרר מעול ההתחייבות. פסוקים י"ז-י"ח קשים הם מבחינה לשונית, ובביטוי "שורש פורה ראש ולענה" עסקנו בגיליון נצבים-וילך תשי"ט, יעוין שם. פסוק י"ח קשה גם מבחינה תחבירית: מה הוא המשפט הנטפל "כי בשרירות לבי אלך", משפט סיבה ופירושו של "כי" הוא "מפני ש..." – או שמא זהו משפט ויתור ופירוש "כי" – "אף על פי"? ומדוע תחולנה ברכות על ראשו של "שורש פורה ראש ולענה" זה? גם הביטויים "למען ספות הרוה את הצמאה" קשים מבחינה תחבירית: האם מילים אלה שייכות עוד לדברי המתברך בלבו, כדעת רוב המפרשים, או שמא זאת היא התשובה לדבריו, כדעת רש"י?

דברי רש"י בשאלה א קשים. בכמה מקומות בפירושו עומד רש"י על משמעות ההתפעל ועל ההבדל שבינו ובין הקל ובינו ובין הנפעל. בייחוד מדגיש הוא את הוראת ההתפעל כציור של פעולה בנפש, בין אם "יהיה כן חוץ לנפש או לא יהיה כן". וכשם שבסוף פרשת כי תבוא (כ"ח, ס"ח) אין אפשרות לפרש "והתמכרתם" בלשון "ונמכרתם", מפני שבא אחריו "ואין קונה" ובעל כורחך "והתמכרתם" פירושו: מבקשים אתם להיות נמכרים, כן גם "המתברך" כאן, האומר "שלום יהיה לי" – אינו באמת מבורך, אלא דבריו אלה לקללה יהפכו לו, כי "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה'". ולכן "המתברך בלבבו" אינו אלא משלה את נפשו, וההשליה הזו היא היא משמעותו של ההתפעל. ובזה שונה "התברך" זה מן ה"התברך" של שני הפסוקים המובאים מבראשית, אשר הוראתם הוראה רגילה, וכפי שהיא בנפעל: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ג'). אדם אומר לבנו: תהא כפלוני. ומפני שהברכה ההיא – ברכה של ממש, ואילו הברכה במקומנו אינה אלא אשליה, לכן תרגם אונקלוס שם (בבראשית): "ויתברכון", ואילו בפסוקנו: "ויחשב בלביה למימר".

ואם תשאל: מה מקום לברכה בכלל כאן, הלא האשליה היא, שאותם דברי האלה האמורים לפני כן לא יגיעו אליו, לא יפגעו בו? – יפרש רש"י את תוכנה של ההתברכות לא רק בחיוב של "שלום יהיה לי", אלא הקדים להם מילים של שלילה: "לא יבואוני קללות הללו".

לשאלה ב. לעולם אין לעבור על "כלומר" של רש"י בלי תשומת לב מיוחדת. במקומנו פירש רש"י תחילה את המילה "שרירות" כנגזרת מן "שור" – הבט, ראה. (ובעל ספר הזיכרון על רש"י מעיר:

ואף על י שזה שורשו "שור" וזה שורשו "שרר" – העניין אחד.)

ואולם לאחר שפירש את מילת "שרירות", עדיין נשאר לו להסביר את מובנו המושאל של "שרירות לבי" = ראיית לבי, והוא מוסיף: "כלומר: מה שלבי רואה לעשות, דהיינו ש"רואה" כאן הוא בהוראה של "מוצא חן", כמו "נראים לי דבריו", או בלשון חכמינו: "רואה אני את דברי פלוני".

לשאלה ג. המילים "למען ספות הרוה את הצמאה" הן מן הסתומות שבמקרא. לפי שלושת הפירושים המובאים בראב"ע "הרווה" = הצדיק, "הצמאה" = הרשע. לפי שני הפירושים הראשונים (של ר' יהודה הלוי ושל אבן ג'נאח) הפועל "ספה" = כרת, אלא שלפי הפירוש הראשון דברי הרשע יכריתו, יבטלו את דברי הצדיק (את דברי האלה), ואילו לפי דברי ר' יונה יהיה גורל הצדיק כגורל הרשע; כמות זה כן מות זה, ואין שכר ועונש, ואין יתרון לצדיק על הרשע. ואת הפירוש הזה מבקר הראב"ע מתוך ההקשר: הן אם זהו מהלך מחשבתו של אותו "שורש פורה ראש ולענה", איך יגיע לביטחון של "שלום יהיה לי"?

לשאלה ג (3). לפי כל הפירושים המובאים בראב"ע המילים "למען ספות הרוה את הצמאה" שייכות למחשבות המתברך בלבו; ואילו לפי הרשב"ם אלה דברי הכתוב, האומר שתוצאות ההליכה בשרירות לבו תהיה, שעבירות שנעשו תחילה מתוך תיאבון, תעשינה בסופו להכעיס.

לשאלה ג (4). לפי הנ"ל כבר ברור שהרשב"ם מפרש את הפועל "ספות" כפי שפירוש הראב"ע בפירוש השלישי המובא בדבריו ("ולפי דעתי").

עיקר הגיליון הוא שאלה ד (2). ויש לשים לב בייחוד לדעת בעל העקידה, הרואה בדברי המתברך בלבו את הרצון להשתמט מאחריות אישית בהסתמכו על הכלל. בעל "הכתב והקבלה" רואה כאן דוגמה למהלך מחשבה של הרציונליסט, אשר תנוח דעתו רק אם יהיו מעשיו כולם תואמים את הבנתו, ורק בזה יקנה לעצמו את ה"שלום". כנראה חשב בעל "הכתב והקבלה" שביסודה של כל פריקת עול מצוות טמונה התשוקה להסבר שכלתני, הצימאון לדעת, ההתנגדות, ביתר דיוק, ההתקוממות לעשייה כלשהי שאינה מודרכת על פי האור הבהיר של השכל. ולא נתן בעל "הכתב והקבלה" דעתו על כך שדווקא המשפטים (ולא החוקים), אשר שכלו של האדם מסכים עמהם בהחלט ("לא תגנוב", "לא תנאף", "לא תלך רכיל") – הם הם אלה אשר כל הולך בשרירות לבו (והוא הוא "האדם" סתם) עובר עליהם ורומסם ברגליו.