מתנות עניים

מתנות עניים הוזכרו גם בפרשת קדושים גם במקומנו. ורצוי לעיין בתחילת לימוד גליוננו גם בויקרא י"ט, ט'-י'.

לטעם המצוות האלה כותב הינמן בספרו "טעמי המצוות בספרות ישראל":[1]

יש מצוות שאי-אפשר לקיימן בלי להתחשב במטרתן. דבר זה ברור לגבי ערי המקלט. אבל גם לגבי מצוות לקט שכחה ופאה הוסיפה התורה את המטרה (ויקרא יט, י): "לעני ולגר תעזוב אותם". נפוץ היה המנהג לעזוב אלומות מספר לשדים, כדי שלא יזיקו לבעלים, ולכן הקפידה התורה על כן, שנדע את הטעם המוסרי האמיתי של המצוה.

עם כל זה מסביר הינמן רק את "מטרת" המצווה – אך לא את טעמה. קשה להניח שמצוות אלה, ובפרט פרט או שכחה, טעמן יהיה עזרה לזולת דוגמת מעשר עני או צדקה, כי הכמות קטנה, והעיקר – ההזדמנות מקרית לגמרי. לדברי הירש שהובאו בשאלה ו יש עוד לצרף את דברי הירש שאמרם בפרשת קדושים (תרגום מגרמנית אאז"ל מ"ל):

החוקים האלה אין תכליתם הספקת הצרכים החומריים באופן ישיר לעניי העם. הן גם העני בעצמו מחוייב לעזוב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות של שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבציר, בשעת כינוס מתנות הטבע ופרי עמל כפיו, בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאותניות הרות הסכנות החמורות, המילים "קנייני שלי", ולהזכיר לו, כי עליו לקיים בפועל את ההודאה שה"שלי" הזה כולל בתוכו חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים, וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופריים לו לבדו, וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו, וכי בארץ שהיא קודש לה' אין הדאגה "לעני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים מבין העניים, סכנה המאיימת על קנייניהם של בעלי הרכוש, שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת מאת ה' למעוטי היכולת, ושהיא חיוב שנתחייבו בה בעלי היכולת.

בכיוון דומה לזה הולך גם ספר החינוך, יעויין בגיליון כי תצא תשי"ב, ששם הובאו טעמיו למצוות פאה (מצווה רי"ג, פרשת קדושים). ואף על פי שאמר שם:    

וזה העניין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.

– בכל זאת לא נמנע מלהוסיף עוד טעם בפרשתנו למצוות שכחה (מצווה תקנ"ב):

משורשי המצוה: לפי שהעניים והאביונים בעניותם תולין עיניהם על התבואות בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת ה' אשר נתן להם, וחושבים בליבם לאמור: מי יתן והיה לי כן, לאסוף עומרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא – אשמח בה; על כן היה מחסדיו על בריותיו למלאות תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל הבית.
גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת ממידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבבו על העומר הנשכח, ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש טובה ינוח ברכת ה' לעולם.

שאלה א עוסקת בצד הלשוני של פסוקנו, פירושה של המילה "עומר". כידוע שתי הוראות למילה זו: א) מידה ב) אלומה. לדעת ר' דוד צבי הופמן בפירושו לויקרא[2]  כ"ג, י', הוראה נוספת למילה זו – והיא בלבד המתאימה לויקרא כ"ג – "מנחה, מתנה", והופמן מסתמך בדעתו זו על הספרא אמור (קנ"ו):

"והניף את העומר לפני ה'" (ויקרא כג, יא) – ג' שמות יש לו: "עומר שבלים", "עומר תנופה", "עומר" שמו.

ואת דברי הספרא האלה מפרש הופמן (שם עמוד קיב):

"עומר" יש לו שלוש הוראות: עומר שבלים, כלומר: אלומה; "עומר תנופה" זה שבפרשתנו; "עומר" שמו, זהו שם המידה "עומר".

ברור שה"עומר" שבפרשתנו אינו אלא אלומה, אגודה של שבלים.

השאלות ברש"י (שאלה ב) הפעם קלות.

לשאלה ב 1. מן היתור של מילת "בשדה" (הבאה פעמיים בפסוקנו) מורחבת המצווה מן הקיצור אל המחובר.

לשאלה ב 2. המילה "תפאר" שייכת לאותם הפעלים המתפרשים בשני כיוונים מנוגדים. ויפה העיר רש"י בשמות כ"ז, ג':

"לדשנו": להסיר דשנו לתוכה (לתוך הסירות), כי יש מילות בלשון עברית מלשון אחת מתחלפת בפתרון לשמש בניין וסתירה, כמו (תהילים פ, י): "ותשרש שרשיה"; (איוב ה, ג): "אני ראיתי אויל משריש" – וחילופו (איוב לא, יב): "ובכל תבואתי תשרש". וכמוהו (ישעיה יז, ו): "בסעיפיה פוריה" – וחילופו (ישעיה י, לג): "מסעף פארה במערצה" – מפשח פארותיו (ושם בישעיה מוסיף רש"י: עוקר ענפי אילונותיו). וכמוהו (ירמיה נ, יז): "וזה האחרון עיצמו נבוכדראצר מלך בבל" – שבר עצמותיו. וכמוהו (מלכים א' כא יג): "ויסקלוהו באבנים" – וחילופו (ישעיה סב, י): "סקלו מאבן" – הסירו אבניה; וכן (ישעיה ה, ב): "ויעזקהו ויסקלהו". אף כאן "לדשנו" – להסיר דשנו.

לשאלה ב 4. יש לשים לב להבדל שבין פירושו המדויק של שני הפעלים "תפאר" – "תעולל". הראשון לפי פירוש רש"י: לא תטול תפארתו (ופירש רש"י בגמרא: לא תטול כל פריו, שהפרי הוא תפארת האילן). ואין עץ זית אשר אתה חובטו שאין בו פרי! ואילו "תעולל" פירושו: תקח עוללות, ו"עוללות" פירושם אשכול "שאין בו לא כתף ולא נטף", ואין הכרח בדבר שבכל עץ ימצאו גם כאלה. לכן אמר רש"י כאן "אם מצאת בו עוללת".

שהשכחה שונה מכל שאר המתנות בזה הרגישו כבר הקדמונים, כמו שאמר המלבי"ם:

שהשכחה אינו בהכרח, כמו הפאה, וגם הלקט אי אפשר שלא יפלו שבלים בעת הקציר (וכן הכרח הוא עוללות ופרט בכרם), אבל השכחה הוא רק במקרה.

לפי דעת המלבי"ם שוני זה הוא גם הטעם למה לא באה המצווה הזו גם היא בפרשת קדושים, יחד עם שאר מתנות עניים: 

ומפני שיש בה נדיבות יתירה, לכן באה בסדר הזה (כי תצא) שיש בו עוד עניינים כאלה.

בשוני זה עוסק גליוננו בייחוד בשאלות ג וד.

לרעיון המובא בספרי (בשאלה ג) והמוסבר בדברי "משך חכמה", ש"מתנות" אלה יצאו מרשות בעל-הבית והנם קניינם של העניים, יש להוסיף את דברי המדרש בבמדבר רבה ה, ב:

"אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כב, כב). אמרו רבותינו: במה הכתוב מדבר? אם דל הוא – מהו גוזל לו? לא דיבר אלא במתנות עניים, שהוא חייב ליתן להם מן התורה: לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
והזהיר הקב"ה שלא יגזול אדם מהם מתנות הראויות ליתן להם, "כי דל הוא", די לו בעניותו. לא די לעשיר שהוא עומד בריוח ועני בצער, אלא אף גוזל ממנו מה שנתן לו הקב"ה!

לדברי הראב"ע (שאלה ד): לכאורה נראה שהניגוד בין שני חלקי המשפט "כי נתת משלך במחשבה, וה' יתן לך משלו באמת" הנו הניגוד שבין נתינה במחשבה ובין נתינה באמת – וזה כמובן אינו יכול להיות, שהרי דווקא שכחה אינה נתינה במחשבה אלא נתינה שלא במתכוון, היינו שלא במחשבה. ולכן נראים דברי ראב"ע סותרים לדברי התוספתא ולדברי כל מה שלמדנו עד הנה במהות השכחה. אך סתירה זו אינה אלא מדומה. הניגוד שבדברי ראב"ע הוא בין "משלך במחשבה" ובין "משלו באמת". רכושו של אדם אינו שלו "באמת", אלא רק רכוש מדומה הוא ("משלך במחשבה"), כי רק פיקדון הוא שהופקד בידו ממי שכל רכוש הוא "שלו באמת". ולכן יידע האדם הנותן מתנות עניים שלא משלו הוא נותן, אלא רק ממה שהוא "משלו במחשבה"; ואילו "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד, א'), ולכן הוא "יתן לך משלו באמת".

------------------------------------------------------------------------------------

[1] חלק א בפרק שני: הרמזים שבתורה לטעמי המצוה, עמוד 17. מהדורה שלישית מתוקנת, ירושלים תשי"ד, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית.

[2] פירושו לספר ויקרא תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ד.