ארץ ישראל

לשאלה א בגליוננו, העוסקת בטבעה המיוחד של ארץ-ישראל, נביא בזה קטע מתוך ספרו של מ' בובר "בין עם לארצו"[1] העוסק בשאלתנו:

בסקירתו הגדולה של משה לאחור ולפנים... מדובר על הארץ באופן שלישי. אין מוסרים אותה עוד לראות הפנימית כבשעת התהלכות האבות בה, אין זוכרים ומשבחים אותה עוד ממרחקים ביציאת מצרים ובנדודי המדבר, היא נתנה "לפניך", ונשמעת הקריאה (דברים א, כא): "עלה רש!". אמנם מפארים עוד פעם את מתנותיה ובלשון ציורית וחודרנית יותר מבכל זמן אחר לפנים (ח, ז-י): "לא תחסר כל בה". אבל החידוש, שאסור היה לו שיתגלה קודם לכך, ואילו עתה מן ההכרח שיתגלה הוא שסודה נחשף ונגלה (יא, י-יז). בין כל הארצות הרי ארץ זו היא שלפי תכונתה מושמת היא במידה מיוחדת בהשגחת אלהים ובחסדו וזקוקה היא להם. כדי להקנות דעת זו בלבבות, צריך שיעמדו עוד פעם, כמו לפנים, זו לעומת זו שתי הארצות, מצרים וכנען, הארץ "אשר יצאתם משם" ו"הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה". אבל עתה העניין הוא יותר מהשוואת שני מצבי העם בלבד. מהותן הטבעית של הארצות מושווית: ליד מהותה של מצרים מתבהרת מהותה של כנען. פוריות מצרים אינה תלויה בברכות השמים החולפות, בהן היא מחוננת רק במידה זעומה מאד; הבריאה דאגה לכך מראשית, לשם הצפות שנה בשנה נברא הנילוס, אמנם עוצמתן אינה קבועה, אבל בני האדם מתקנים במאמץ טכני כביר של כל האוכלוסיה מקדמות הימיחם את מעשה בראשית, הם בונים סכרים להסדיר את הנהר, חופרים תעלות לחלק את המים, ומקימים גלגלים להעלותם מן היאור והאגמים ולהביאם לתוך התעלות: ארץ זו יכול אתה להשקות "ברגלך כגן הירק". לא כן כנען. אמנם היא "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (ח, ז), אבל כל זה בא וחולף, הארץ חסרה בטיחות, "למטר השמים תשתה מים" (יא, יא), היא ביד האל, ה"דורש אותה" פעם בפעם ומיעד לה יעדים: "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (יא, יב). זוהי אותה כברת ארץ, בה שורר החסד בגלוי. מה שהוא, החסד, מצפה מבני אדם, מן העם, היא ה"אהבה" (יא, יג). לישראל שאוהב אותו יתר ה' "מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" (יא, יד), ואילו לישראל ש"סר" ממנו (יא, טז) הוא "עוצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה" (יא, יז). ספרי התולדות מביאים דוגמה גדולה לכך בסיפור על אליהו (מלכים א יח), המוכיח בימי הבצורת והרעב הממושכים את העם, שנוטה "לפסוח על שתי הסעיפים" במקום להכריע בין ה' ובין הבעל: על ידי העונש מסב האל את לב ישראל (מלכים א יח, לז), ועתה בא הגשם שנעצר זמן כה רב. כמובן אין כלל כוונת המקרא, שהבורא הניח את מצרים להלך הטבע ומנע ממנה את פעולותיו שבמישרים. הנילוס נתון בידי אלהים כמו כל העולם. דבר זה מובע בסיפור על הרעב בימי יוסף ובסיפור על מכת הדם בימי משה. הנביאים מכריזים, כיצד מיבש ה' את נהרות מצרים (ישעיה יט)... אבל כל זה הרי הוא מעשה יוצר מן הכלל כביכול של האלהות, ואילו בתכונתה של ארץ כנען מתייצגת השגחתה המתמדת. תכונה זו מכשירה את הארץ להיות ערובת הברית... המקרא תופס את מצב הבטיחות הזה כקיפוח קשה של אותה החיות שהיא העיקר: המגע עם אלוהות כועסת ומרחמת. במצרים היה ישראל מכונס בטבעיות ההויה בלבד; עם שהאל מביא אותו לכנען, ארץ השגחתו החיה, הוא מעביר אותו לתוך מגע-מישרים. במחזור הקצוב של תקופות השנה חודרת עליה וירידה אדירה: אחרי החרדה מחמתו של האל והנפתולים לזכות בחסדו באה נשיאת העינים אליו מתוך הרווחה.
מכאן מוליכה דרך עד לשיאי אמונת ישראל: לביטחון ב"אל-המסתתר" (ישעיה מה, טו) ולחזיון פניו המאושר (תהילים יז, טו). אמנם חיי האמונה האמיתיים מתפתחים במרומי הרוח, אבל הם צומחים ממעמקי הצרות, צרותיו של גוף האדם הקשור באדמה. האיש המתפלל בישראל, שמתחנן לגשם בשביל ארצו הצמאה, הוא הוא שיבקש על הגאולה. לא לחינם מצרפים יחד נביאי הכתב הגדולים את הצמא למים ואת הצמא לדבר אלהים, את שפך המים ואת שפך רוח אלהים.

שאלה ב קשורה בראשונה, האם בזכותה או בגנותה של הארץ ידובר. לפי רש"י אין המילים "הרים ובקעות" באות אלא כדי להראות את גודל שטחה, ואילו לפי הרמב"ן – בהתאם להקשרם של הפסוקים, אף פרט זה נאמר "בדרך אזהרות", שאין מבנה של הארץ מאפשר השקאה על ידי נחלים, על ידי משיכת נהרות, אלא שכולה נתונה לחסדי שמים.

בשאלה ב(3) עוסקים אנו בדרכי פרשנותו של רש"י. רגיל הוא לפרש מילה עם הופעתה הראשונה, ובכל מקום שהוא משנה מדרכו זו, יש לחפש את הסיבה לכך. ועיין בגיליון וירא שנה זו, שאלה ב 5 (2), עמוד 30 לעיל, ובדברי הסברנו, עמוד 35, וכן בגיליון וארא שנה זו, שאלה ז 1 עמוד 104 לעיל, ובדברי הסברנו, עמוד 108.

כמה ממפרשי רש"י מפנים תשומת לבנו לשאלה זו ומאירים עינינו. במקומנו פותר את שאלתנו בעל "מנחת יהודה" (פירוש על רש"י בחומש "מחוקקי יהודה"):[2]

השכיל רש"י לפרש כאן על בקעה – מישור, מה שלא פרש כן לעיל (ח, ז) על "בבקעה ובהר", לפי שפירש על ההרים, שבית כור בהרים הוא חמישה כורים, ויעלה על הדעת שגם בבקעה כן לעומקו, יכול גם כן לזרוע חמישה כורין, וזה אי אפשר, שלא יאספו שם המים, לפיכך פירש "מישור".

לשאלה ב (4). צורת "תשתה" בעלת דו משמעות היא: א. לשון עתיד נוכח; וב. לשון עתיד נסתרת.

לפי פשוטו נושא הפסוק "הארץ" נמשך עד לסופו, והיא הארץ "תשתה" למטרה השמים. ואולם לפי פירושו של בעל "העמק דבר" מתחלף הנושא, ואתה, השומע את דברי התוכחות, אתה, שים על לבך עד כמה הנך תלוי ברחמי שמים, לא בלבד בעבודתך בחקלאות, כי אם גם בשתיתך האישית, תלוי אתה בשמים בלבד.

[צורה זו מעוררת פרשנים לא אחת לחילוקי דעות. ועיין למשל דברי רש"י ורשב"ם בראשית ל', ל"ג: "כי תבוא על שכרי לפניך". מי? אתה, לבן, תבוא, או צדקתי, היא תבוא?]

לשאלה ד 1. יפה העיר בעל "באר יצחק" (לדברי רש"י אלה לפרשת בחוקותי, ויקרא כ"ו, ד': "ונתתי גשמיכם בעתם"):

פשטות הכתוב שיהיה היורה בזמן היורה והמלקוש בזמן המלקוש, וזה פירוש "בעתם", כלומר, בעת הצורך אל התבואה ואל הפירות; אמנם לפי שמן הראוי לכלול בברכה ברכה יותר שלמה, לכן אמרו חז"ל, שמילת "בעתם" ("בעתו") כוללת גם כן, שרדת המטר בעת היורה והמלקוש תהיה גם כן בעת מיוחדת וכפי הצורך לעסקי בני אדם, שלא ישביתם המטר ממשאם ומתנם.

ואולם בדבריו אלה לא נימק בעל "באר יצחק" אלא את חז"ל, אשר השתדלו להרחיב את היקף הברכה ולהראות את הטוב הצפון בה, מכמה בחינות; אך לא תירץ בזה, למה הביא רש"י דברי חז"ל אלה. והן מדרכו של רש"י הוא להביא דברי חז"ל רק אם יש בהם כדי ליישב קושי בלשון הכתוב. ולכן נראים דברי פרשני רש"י המיישבים את הקושיה הנ"ל מתוך הייתור של מילת "גשמיכם" בפרשת בחוקותי ומילת "מטר ארצכם" בפרשתנו, שהוא לבדו כבר מורה על גשם בזמן שהארץ זקוקה לו, ולכן אין צורך בהוספת המילה "בעתו" ("בעתם"), ואם כן – יש לפרשו כברכה נוספת.

לשאלה ד 2. הקושי כאן הוא המעבר מנושא לנושא, מעשיתו של ה' לעשיתו של האדם. הן הפסוק העוסק בשכר בא להשמיענו חסדי ה' ומתנותיו, והם נתינת הגשמים, הצמחת העשב – אך מה עניין אסיפת האדם הנה, המפסיקה כאן בין מתנת ה' למתנת ה'? ולכן פירש רש"י שאף זו ברכה נוספת, וכלולים במילים אלה נתינת השלום, השלווה, הביטחון מפחד אויב. שלא יהיה מצבכם כזה המתואר בימי גדעון: "והיה אם זרע ישראל וכו'", אלא "אתה תאספנו".

לשאלה ד 3. הקושי: מה ברכה היא שעשב יצמח בשדה, במקום התבואה? והרי לכאורה זו קללה ולא ברכה.

והבדל גדול בין שני הפירושים. לפי הפירוש הראשון "עשב" האמור כאן, עשב המיוחד למאכל בהמה הוא – והטובה היא שאין צורך לנדוד למקומות מרעה מרוחקים. אך עדיין אין בזה יישוב לקושייתנו: וכי לא טוב מזה הוא אם תצמח תבואה בלבד "בשדך"?

לפי הפירוש השני: "עשב" האמור כאן – התבואה עצמה היא, ותהיה בשפע כזה, שתוכל לגזוז ולתתה לבהמתך והמותר יספיק לך ולבני ביתך. לפי פירוש זה אין המילה "בשדך" מיושבת, כי היה לו לומר: "ונתתי עשב לבהמתך ואכלת ושבעת", וממילא שומעים אנו שיהיה שפע רב, המספיק גם למאכל הבהמה וגם למאכל האדם.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] הוצאת שוקן, ירושלים-תל-אביב תש"ה, עמודים 31-29.

[2] חומש "מחוקקי יהודה" עם פירוש לראב"ע של יהודה ליב קרינסקי, מהדורה שנייה, וילנא תרפ"ב. מהדורה חדשה בא"י, בני ברק שנת תשכ"א.