נאום משה בפרק ד'

פרקנו, פרק ד, תופש מקום מיוחד בתוך ספר דברים כולו. כבר פסוקו הראשון (ד', א'):

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת"

– מוכיח שמתחיל כאן נאומו השני של משה רבנו (אחרי נאומו הראשון – נאום התוכחה, א', ו' – ג', כ"ט), נאום לימודי של חוקים ומשפטים. אף על פי כן אין עדיין פרקנו מתחיל ממש בהוראת החוקים והמשפטים, ואינו פותח ביסודם של כל החוקים, היינו בחזרה על עשרת הדברות, שהרי הם נדחים לפרק ה, אשר אף הוא מתחיל בפסוק פתיחה בדומה לפסוק ד', א':   

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים
אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם
וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (ה', א').

אם כן נראה שפרקנו אינו אלא פתיחה לחלק השני של ספר דברים – החלק אשר על שמו נקרא הספר "משנה תורה", חלק העוסק בחוקים ובמשפטים (ד', א' – כ"ו, ט"ו), ופרקנו זה עוסק בעיקרו רק ברעיון אחד, שהוא יסוד כל המצוות והחוקים – איסור עבודה זרה ומלחמה נגדה. רעיון זה מובא בפרקנו פעמים מספר ובהנמקות שונות. מה שמכביד על הלומד, כצעיר כקשיש, בלמדו פרק זה, הוא אי הבהירות שבסידור העניינים, המביאה אותו להשקפה מוטעית, כאילו חוזרים העניינים ונשנים ללא צורך. צריך הלומד להתרגל לכך לחפש תחילה את הרעיון המרכזי עוד בטרם ישים לב לפרטי הדברים, לפסוקים הבודדים.

בוודאי יתקשו הלומדים להבין שסיפור מתן תורה (ד', י'-י"ד), אינו בא כאן אלא לשם חיזוק הדרישה הנאמרת בפסוקים ד', ט"ו-י"ט, והמעבר בין שני אלה הוא בפסוק י"ב ובפסוק ט"ו. וכן צריך הלומד להתרגל לכך שישנם לעתים בפרשיות ראשונות של ספר דברים מאמרים מוסגרים, אשר אם אין הלומד יודע להבחין בהם, הם עלולים לטשטש את מובן הרעיון הכללי של הפרק. דוגמה לכך בפרקנו, פסוקים כ"א-כ"ב, וכן בפרק א', ט'-י"ח.

בנוגע לקשר שבין הקטע של גליוננו הפותח במילת "כי" (שהיא לעתים מרובות נתינת טעם), למה שנאמר לפני כן – עיין גיליון בא תשי"ח.

אחרי ההסתכלות הכללית בתוכנו של פרקנו ובמקומו בתוך מבנה ספר דברים (אגב השוואות למבנה ספר דברים כאשר עשינו), יש לפנות לפסוקים בודדים – ולהתעכב עליהם, כי עומקם של פסוקים בפרשה זו רב, ויש בפסוק אחד חומר רב והותר כדי לכלכל בו שיעור שלם, ואפילו כמה שיעורים.

בגליוננו הננו עוסקים בשני עניינים: בקריאה לפנות להיסטוריה, "לימים ראשונים", כדי לראות מהו יחסו המיוחד, המחייב של ה' לישראל, ובקשר שבין הקטע מ"א-מ"ט לכל פרקנו.

לשאלה א. יושם לב שפירושו של רבנו בחיי סוטה מפשוטו של המקרא בכך, שביטוי הבא להרחיב את גבולו של המושג הנידון, נתפש על ידו כביטוי הבא לצמצם, דרך המצויה במדרשים. [*]

לשאלה ב. שאלה דומה לזה עיין גם בפרשת וירא, בראשית י"ח, ג', וברש"י שם. ההכרעה בשאלה זו תיפול רק על פי סימני סגנון. אגב, רוב פרשנינו וכל תרגומי הנוצרים תפשו שם זה כקודש, ואילו הופמן ובובר תרגמוהו כחול, כפי שפירש רש"י (אך לא הסכימו עמו בפירוש המילה "הניסה").

יש לשים לב בהכרעת השאלה הזו – מה הוא הניגוד בפסוקנו; האם הניגוד הוא בין יחס ה' לישראל ובין יחסו לאומות העולם, או הניגוד הוא בין ה' ובין האלילים. וכן הכריע הביאור – מתוך לשון הפסוק – לצד פירושו של רש"י. ואלה דבריו:

"או הנסה אלהים": קודש, כן כתב הראב"ע. וכן תרגום יונתן. ורש"י כתב: "הכי עשה ניסים שום אלוה לבוא לקחת...", ולפי דבריו הוא חול. וכן נראה מפשוטו של מקרא שמסיים "ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם", כי מלבד שלדברי הראב"ע הכינוי במילת "אלהיכם" הוא למותר, גם המשך המאמר אינו מדוקדק פה. כי לפי דרכי המליצה ומשפטיה, אילו היה כוח המאמר בהתנגדות תיבת "גוי" לתיבת ”לכם" – שהאלהים לא עשה כן לגוי אחר כאשר עשה לכם – היה ראוי לומר: "ככל אשר עשה ה' אלהיכם לכם".
אבל אם כוונת המאמר בהתנגדות שום אלוה עם אלהי ישראל, שלא עשה אל אחר לגוי אחר כאשר עשה לכם ה' אלהיכם, אז המאמר נמשך ומסודר כראוי.

ונראה שגם ההקשר מעיד על כך שהרי הפסוק הבא מסיים ביחידותו של ה' ואפסות כל אשר מלבדו (ד', ל"ה):

"כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"

אם נפרש כראב"ע וכרמב"ן, שיש בפסוקנו ניגוד בין מה שעשה ה' לעמים ובין מה שעשה לישראל – תתגלה לכאורה סתירה בין פסוקנו ובין הנאמר בעמוס:    

"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'
הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (עמוס ט', ז')

כי הנה נראה לכאורה שעמוס אינו רואה כלל את ה"העלאה" כדבר מיוחד ליחס ה' לישראל, אלא רואה הוא בה, בהעלאה זו, "עובדה שורשית בכל מגע היסטורי של האל עם העמים" (בובר). לפי דברי עמוס "פועל האל מבחינה היסטורית באומות אחרות כמו בכם, עם שהוא מנהל ונוהג את נדודיהם ומייחד את גורלם בעולם העמים".

אך בכל זאת אין סתירה בין דברי עמוס ובין דברי פסוקנו – גם אם נפרשו כרמב"ן וראב"ע ש"הנסה אלהים" – קודש הוא. כי כל העמים ה"מועלים", המונהגים, המובלים אין יודעים כלל מי הוא מוליכם, מדריכם, מובילם – ואילו לישראל מודעת עובדת היותו מוצא גוי מקרב גוי, כי האלהים התוודע לו, התגלה לו, וכפי שנאמר בפסוק הקודם לפסוקנו (ד', ל"ג):

"הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר... כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה",

וכפי שנאמר בפסוק שלאחר פסוקנו (ד, ל"ה):

"אַתָּה הָרְאֵתָ"

לשאלה ד. השאלה אשר בה עוסקים הפרשנים המובאים היא בעצם שאלה כפולה: מה מקום פרשה זו בין דברי משה שבפרק ד' ובין דבריו שבפרק ה' – הנראים כהמשך אחד, ולמה מפסיקים פסוקי ערי המקלט ביניהם? ומה ראה משה לעשות את הדבר הזה, את הבדלת ערי המקלט, אף על פי שידע שעדיין אינן קולטות? רשב"ם עוסק בשאלה הראשונה; ראב"ע ורמב"ן בשנייה. תשובתו (התמוהה) של ראב"ע היא, שלא נבדלו ערי המלקט אגב דברי התוכחות ודברי הברית של משה, אלא להפך: דברי התוכחות ודברי הברית נאמרו בהזדמנות של הבדלת הערים, ובוודאי יש בפירוש זה ניגוד למשקל הניתן לשני המאורעות בכתוב, וזו גם ביקורת הרמב"ן על דברי הראב"ע.

ואילו רש"י מיישב כאן גם שאלה לשונית והיא: מה לשון עתיד של "אז יבדיל"? (שאלה ה). והוא מפרשו כדרך שפירש את לשון העתיד של שמות ט"ו, א' וכן את לשון העתיד של מלכים א' ז', ח' – ואילו לשון עתיד של במדבר ט', כ' ושמואל א' א', ז' הוא עתיד בהוראת הווה מתמיד. ואילו "אז יאמרו בגויים" הוא עתיד ממש, שאינו דומה לא לעתיד מסוג הראשון ולא לסוג השני.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] דוגמה לפירוש כזה, המצמצם במקום שכוונת הפסוק להרחיב, עיין באברבנאל ד', כ"ט:

"וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ":

...מאמר "ובקשתם משם" חוזר אל מה שאמר (ד', כ"ח): "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם", שבהיותם עובדים עבודה זרה מתוקף הצרות והגזרות יבקשו משם, רוצה לומר, מתוך אותה עבודה שעושים מפני האונס, יבקשו את ה', ויהיו מאמינים בו ובתורתו. והבטיחם שעוד ימצאו את ה', אם יבקשו אותו בכל לבבם ובכל נפשם. ומה טוב אמרו "בכל לבבך ובכל נפשך"! לפי שאותם האנוסים אינם יכולים לקיים המצוות, אבל עיקר בקשתם את ה' הוא בלבם ובנפשם בלבד.
ואף על פי שיש בדברים אלה סטיה בולטת מפשט הכתובים, בפרשו "משם" לא כ"מתוך הארצות ההן", אלא כ"מתוך אותה עבודה שעושים" בכנסיה בעל כורחם, ובפרשו את דברי הכתוב "בכל לבבך ובכל נפשך", הדורשים את המקסימום, את כל כולו של האדם לה' ולעבודתו – כדרישות מינימום, כבקשת ה' בלבב בלבד – אף על פי שפירושו אינו כאן לפי פשוטו של מקרא, הנה ישמש הוא לנו בכל זאת דוגמה לקריאה אמיתית של דברי תורה, לקריאה מתוך זמנו ולמען זמנו של האדם הלומד תורה.