הפטרה לשבת חזון
ישעיהו פרק א
להפטרת שבת חזון היה מוקדש גם גיליון דברים תש"ך, שעסק בחלקו השני של פרקנו. הפעם פתחנו בפסוקו הראשון של החזון, בפניה לשמים וארץ. כבר חז"ל ראו את הדומה והשונה שבפניה זו של ישעיה בהשוואה לפנייתו של משה (דברים ל"ב, א'), וניסו להסביר את ההבדלים שבין שתי הפניות מתוך השוני שמדברים. הראב"ע, בהדגישו שפירושו הוא "על דרך הפשט", מתכוון לשלול – בצורה פולמוסית – את דברי חז"ל המתייחסים יחס רציני לשינויים אלה ומנסים לראות בהם דבר בעל משמעות. ואלה דברי חז"ל בספרי האזינו א':
"האזינו השמים": לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר: "האזינו השמים", ולפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר: "ותשמע הארץ אמרי פי". בא ישעיה וסמך לדבר ואמר: "שמעו שמים והאזיני ארץ", "שמעו שמים" – שהיה רחוק מן השמים, "והאזיני ארץ" – שהיה קרוב לארץ.
מדרש זה כמובן מיוסד על ההבחנה שבין "האזנה" ל"שמיעה" ועל הקידמה והאיחור שבשתי הפניות. אבן כספי, ההולך אף כאן – כמו בהרבה מקומות – בעקבות הראב"ע*, דוחה אף הוא בחריפות כל ניסיון למצוא בשינוי בסדר המילים ובהבדלים שבין "שמיעה" ל"האזנה" דבר שיש בו משמעות. (ועיין לזה הערתנו לפרשת נח, עמוד 19 לעיל, וכן את הערתנו לדברי אבן כספי בפרשת חיי שרה, עמוד 42 לעיל.)
באותו כיוון ממש הולך אבן כספי גם בדבריו המובאים בשאלה ד. "כל כתבי הקודש מלאים מזה", היינו מחזרות, מכפל עניין במילים שונות מבלי שתהיה כוונת הכתוב לתת בחזרה אספקט חדש או אפילו רק גון חדש לנאמר לפני כן.
לשאלה ב. השוואה זו בין אדם לבהמה, שבה עוסק גליוננו בעיקרו – מה טיבה?
רבנו בחיי בספרו "חובות הלבבות" מזכיר השוואה זו פעמיים. פעם ב"שער הבחינה", הוא השער המצביע על הצורך להסתכל ולהתעמק בנפלאות הבריאה, כדי ללמוד מהם גדולת הבורא, וכדי להגיע להכרת תודה על נפלאותיו וחסדיו עמנו. ואלה דבריו ב"שער הבחינה", פרק ב:ואם יתעלם מהם (מראיית פלאי הבריאה המעידים על חכמתו ועל חסדיו עמנו), לא יהיה דומה לבהמה, אך יותר גרוע ממנה, כמו שאמר הכתוב (ישעיה א, ג): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע".
ושוב משתמש הוא בפסוקנו בדברו על החיובים המיוחדים המתווספים לכל מי שמרובות "טובות ה' עליו", ב"שער עבודת האלהים", פרק ג:
...ומי שיבחן טובות האלהים עליו, אשר ישתווה בהן עם כל בני אדם, יאמין בחיוב קבלת עבודת האלהים בכל מיני השכליות. וכשיבחן טובות הבורא עליו, אשר ייחד בהן עמו משאר העמים, יאמין בחיובו במצוות השמעיות מבלעדי שאר האומות.
וכן כאשר יבחן טובות האלהים עליו, אשר ייחד בהן שבטו מבלעדי שבטי שאר עמו בכהונה ולויה, יאמין בחיובו במצוות, אשר ייחד בהן האלהים שבטו.
ועל ההקשה הזאת – כל מי שייחד האלהים אותו בטובה מבלעדי שאר בני אדם, צריך שיחייב את עצמו עבודה שיתיחד בה מבלעדיהם (רוצה לומר: מי שקבל טובה מיוחדת, צריך לקבל עליו עבודת ה' מיוחדת), עם השתדלו בעבודה הכוללת אותו עמהם, כפי יכולתו והשגתו להודות לה' על מה שייחדו בו מן הטוב. ולא יהיה כמי שנאמר בו (הושע ב, י): "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל".
ומי שמקצר בעבודה על מה שיוחד בו מן הטובה, יגרום לו לקצר במה שיוחדה בו משפחתו (רוצה לומר: מי שאינו עובד עבודה מיוחדת על הטובה המיוחדת אשר הטיב ה' עם משפחתו), ואחר כך במה שיוחד בו עמו, ויניח (רוצה לומר: ולבסוף יזניח) את התורה.
וכיון שאינו מקבל את התורה, אינו מקבל חיובי שכליות; וכשאינו מקבל מה שמחייבו השכל, עם הימצאו לו (רוצה לומר: אף על פי שהשכל נמצא עמו, לפי מהותו), יצא לו מתכונת החי המדבר, ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו, כמו שאמר ישעיה: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן".הדרישה המופנית אל ישראל בטענה, שבעלי החיים טובים מהם, מתפרשת על ידי הפרשנים בדרכים שונות, ויש לדייק בדבריהם ולא להסתפק בכך שכוונתם "בערך" שווה היא. מה היא בעצם האשמה המוטחת בפיו נגד ישראל, האם זו טענה של חוסר הכרת טובה או של חוסר הכרה בכלל?
רש"י מבליט בעיקר את חוסר הרצון הטוב, שהרי לדעתו "לא ידע" אין פירושו כפירוש רד"ק ושד"ל שישראל חסר הכרה והבנה, אלא שעם היות ישראל בעל ידיעה ברורה במה שיש לעשות – יעברו על איסוריו מתוך קלות דעת, מתוך חוסר רצינות, "ידעו ודשו בעקב".
שאלה ג שוב מטרתה – כפי שכבר הערנו בדברי ההסבר לפרשת מטות-מסעי – ראיית המיוחד שבדברי כל נביא, גם אם הדברים נראים דומים מאד זה לזה. יושם לב לכך שלידיעה ולהתבוננות שבדברי פרקנו בישעיה לא נאמר שום מושא, ואילו בירמיה נאמר "לא ידעו את משפט ה'" – ומכאן מפתח לתשובה.
ישעיה מבליט בבהמה את רגש התלות באדוניה, את חושה הבריא להכיר את מי שנותן לחמה ועוזר לקיומה – ואילו על ישראל הוא קובל על חוסר הכרת הטובה לאדוניו, על העדר רגש התלות בו. ירמיה אינו מעמיד את הבהמה בהתייחסותה לאדוניה (לכן גם אינו מביא את משלו מבהמות בית, אלא מעוף השמים החופשי מבעלות האדם עליו), אלא מעמיד את בעל החיים בהתייחסו אל חוקו הפנימי, אשר עליו הוא שומר כעל חוק קיומו – ואילו ישראל "לא ידעו את משפט ה'". לא זו טענתו שאת ה', את אדונם, שומרם, מחוקקם, שכחו, אלא שאת החוק עצמו לא ידעו.
לשאלה ה (1). "דרך צחות" שעומד עליה שד"ל, פירושה שימוש באותה מילה בהוראות שונות (קרובות או רחוקות זו מזו). שד"ל עצמו מראה גם בפרקנו עוד פעמיים "דרך צחות" כזו:
"כִּסְדֹם הָיִינוּ
לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ
שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם
הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (ישעיה א', ט'-י')שד"ל:
הואיל ואמר: "כסדום היינו לעמורה דמינו" לעניין החורבן והשממון, אמר דרך צחות "קציני סדום ועם עמורה" לעניין רוע דרכיהם ומעשיהם.
שנית מעיר על כך שד"ל בפסוקים דלהלן:
"אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם - טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.
וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם - חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" (ישעיה א', י"ט-כ')שד"ל:
"חרב תאוכלו": תהיו מאכל לחרב, תאוכלו על ידי החרב (רוצה לומר: תושמדו על ידי החרב). ואמר: "טוב הארץ תאכלו", "חרב תאוכלו" לשון צחות.
רד"ק:
"בחלקי נחל": כשהיו מוצאים אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדים לה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל: זקף לבינה והשתחווה לה.
"חלקי": שם תואר לאבן חלקה, כמו (שמואל א יז, מ): "חלוקי אבנים". הם האבנים חלקך וגורלך, הפך (תהילים טז, ה): "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי". ואמר "חלקי" ואמר "חלקך" – לשון נופל על לשון.וכן רד"ק לישעיה ס"ה:
"הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ
וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ" (ישעיה ס"ה, י"א-י"ב)רד"ק:
"והממלאים למני ממסך": משלימים נסך יין למני, והוא שם כוכב. ויש מפרשים: לכוכבים שהם מנויים, והם שבעה כוכבי לכת.
"ומניתי": לשון נופל על לשון, והוא דרך צחות כמו (בראשית מט, יט): "גד גדוד יגודנו"; (בראשית מט, טז): "דן ידין עמו"; (צפניה ב, ד): "ועקרון תעקר". ולפי שאמר "למני" אמר "ומניתי": אתם עובדים למנין הכוכבים – ואני אמנה אתכם לחרב ולא יחסר אחד.לשאלה ה (3). ההבדל בין "ארץ" ובין "אדמה" כבר עמדו עליו פרשנינו בפרשת נח. הארץ היא המושג הגיאוגרפי או המדיני – כל הארץ (בלשוננו: כדור הארץ) או הארץ אשר בו יושב העם הזה (אם כן כאן: "ארץ ישראל"); ואילו האדמה הוא אותו חלק הנעבד בידי האיכר "איש האדמה", אותו מקום הנותן אל יבולו ("והאדמה לא תתן את יבולה", דברים י"א, י"ז), ולכן "אוכלים אותה" – את האדמה, היינו את פריה.
------------------------------------------------------------------------------------
[*] אבן כספי בהתנגדותו לפרש את הבדלי המשמעות שבין מילים נרדפות, אף מרחיק לכת מן הראב"ע, כגון בפסוק זה:
"רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" (שמות ג', ז').
ראב"ע:
"ראה ראיתי": החמס הנעשה להם בסתר, שלא יראוהו בני אדם, אני רואהו. "ואת צעקתם": ששומעים הכל, אני שמעתי; והמכאובים שיש בלבו אני ידעתי.
אבן כספי:
אמר יוסף: עד כמה פעמים אני שונה להראות בטעמים ראויים, כי אין כוונת התורה בעשותה שינוי מילות לעשות תמיד חלוקות, כמו שיחשוב אבן עזרא, כאשר קדם לו דרך משל באמרו (בראשית מ', כ"ג): "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", וזולת זה רבים. וכן יאמר הא"ע בזה: "ראה" הוא על הנסתר, "ושמעתי" על הגלוי, "וידעתי" על המכאוב אשר בלב ישראל. וכל זה מבואר ביטולו מכמה צדדים, אין צורך להאריך בו, מצורף שמבואר לכל טבע דיבור כל לשון, גם בעברי, גם בערבי, גם ברומי.
וגם בפסוק שהזכיר אבן כספי (בראשית מ', כ"ג), אותו ניגוד בין דרכי שני הפרשנים:
ראב"ע:"ולא זכר שר המשקים": לא הזכירו בפה אל פרעה. "וישכחהו": בלב.
אבן כספי:
"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו": אין לכפל זה טעם וסיבה, רק חיזוק, כמו שקדם לנו אמרו (בראשית מ"ז, י"ט): "ונחיה ולא נמות" (ישעיה ל"ח, א'): "מה אתה ולא תחיה", וכן (ירמיה ד', כ"ב): "בנים סכלים המה ולא נבונים המה". ומי שירצה לתת טעם בזה, עליו לתת טעם לכל מה שנמצא מזה המין בתורה ובמקרא, ושכר הרבה יטול.
