עדת קרח וטענותיהם

בשני נושאים שונים עוסק גיליוננו הפעם:
א) בשאלה: מי הם בעצם קרח ועדתו ומה הן סיבות המריבה?
ב) כיצד רואים המדרשים את אישיותם של דתן ואבירם ואת התייחסות משה אליהם?

המקרא עצמו חסכוני מאד בתיאור האנשים ובהשמעת דבריהם. בעצם רק טענה אחת ויחידה היא המושמעת מפי העדה כולה, בפסוק אחד בלבדו:  

"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ..."

(ט"ז, ג').

ואין התורה מספרת כלל מה מסתתר מאחורי טענה זו, מה המניעים האמיתיים המתלבשים בטענות "הרשמיות" של "כל העדה כלם קדושים".

גם מדברי דתן ואבירם – שהם פסוקים אחדים – נשמעת יותר אי שביעות רצון כללית, עזות פנים, כפיית טובה, אך לא נשמעת מתוכם מטרתם. מה ברצונם להשיג על ידי ההתמרדות; מה השינויים הרצויים להם? וכן גם לא נאמר לנו מה טיבם של שאר המתמרדים, המאתיים וחמישים איש, ומה רצו הם?

הראב"ע מתאר את כולם יחד ככנופיה מורכבת מקבוצות שונות, כנופיה בלתי הומוגנית, אשר כל קבוצה אחרות שאיפותיה ואחר אופיה. כל האופוזיציונרים האלה שהתאחדו כאן שונות טענותיהם ושונים לגמרי המניעים שהביאום אל המחנה הזה, אל מחנה המורדים.

דברי הראב"ע האלה הסבירם והרחיבם המלבי"ם (דבריו יובאו להלן), ועל פי תפישה זו מתבארים גם דברי חזל בפרקי אבות פרק ה', י"ז, על ההבדל שבין מחלוקת שהיא לשם שמים ומחלוקת שאינה לשם שמים:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

ועל זה אומר המלבי"ם, בפירושו לפרשתנו:

"ויקח קרח": חז"ל לימדונו שמחלוקת שהיא לשם שמים כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה, כי כולם מכוונים לתכלית אחת, לשם שמים. אולם מחלוקת שאינה לשם שמים, רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת וניגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוון תועלת עצמו ומתנגד לכוונת חבירו, שהוא גם כן מכוון תועלת עצמו, כעניין שהיה מחלוקת קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוון כוונה אחרת מתנגדת לזולתו; שהנה קרח רצה בכהונה גדולה, שלדעתו אחר שאמרם, שהוא הבכור לקהת, נטל חלקו במה שמשה (בן עמרם) היה מלך, ראוי שהכהונה הגדולה תינתן לבן יצהר (קרח), שהוא בן השני לקהת. אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת היה עניין אחר, שהם התלוננו על שניטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמו שאמר יעקב (בראשית מט, ג): "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני – יתר שאת ויתר עז" – ש"שאת" הוא הכהונה ו"עוז" – המלוכה, והתלוננו על שניתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים – ליהודה וגם על שניתנה הבכורה ליוסף (דברי הימים א' ה', א'-ב').
והמאתים וחמישים איש טענו שהם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם", ורצו שהכהונה תינתן לנשיאי העדה הראויים לזה כפי מעלתם, לא שתינתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכוהנים ושלמותם, וגם יש לומר – כמו שאמר ראב"ע – שהיו המאתים וחמישים איש בכורים פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיעה להם.

והנה לפי הראב"ע ולפי המלבי"ם, שהמתמרדים כולם התכוונו כל איש לטובת עצמו ולשאיפותיו, ולא היה איחודם אלא לפי שעה, יובן עתה למה לא דיברו חז"ל על "מחלוקת קרח ומשה" – (במקביל ל"מחלוקת הלל ושמאי"), שהם שני הצדדים, אלא דיברו על "מחלוקת קרח ועדתו". (ומצינו דוגמה לכך בשמואל א' כ"ב, א'-ב' – וזו תשובה לשאלה א (10).)

ואילו לפי אבן כספי לא היו כאן קבוצות נפרדות בעלות שאיפות שונות ומיוחדות, אלא כולם יחד הושפעו על ידי קרח לטעון טענה אחת, והיא לא טענת בעד אלא נגד: נגד כל סדר הירארכי, נגד כל הנהגה, בהופכם את הדרישה הגדולה המופנית אליהם (ויקרא י"ט, ב'): "קדושים תהיו", לשטר שהם מגישים לגובינה – "כל העדה כלם קדושים".

לשאלה א (3). עיין במדבר ג', מ"ה; ח', י"ז-י"ט, ועיין רש"י שם.

לשאלה א (4). כוונת דבריו: נוסף על לקיחת שבט לוי כולו לעבודת ה', עוד כיבד את משפחתו הקרובה, את בני קהת, לתת להם תפקיד מכובד ביותר, את נשיאת הכלים המקודשים. (ויושם לב לכך, שבמפקד השני, כאשר נמנו מבן שלושים שנה ומעלה – מניין שהיה לשם העבודה – לא נמנו כסדר לידתם: גרשון, קהת, מררי, אלא לפי סדר חשיבות תפקידם: קהת, גרשון, מררי).

לשאלה א (5). בעצם אין הוכחה ישירה בכתוב לדברי הראב"ע שהצטרפו אל קרח גם בני לוי, וכבר הרגיש אבן כספי בכך, שדברי ראב"ע אלה השערה בלבד הם. אך נראה שלמד לומר כן מתוך דברי משה (ט"ז, ח')

"שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי"

[ושוב יושם לב: אין זו הוכחה גמורה. לדעת רש"י – למשל – אין להבין שכבר הצטרפו בני לוי אל קרח, אלא שחשש משה, שישתתפו עמו בעתיד. ולפי בעל "נחלת יעקב" יש להגיה את דברי רש"י ויש לגרוס: "אמר: עד שלא ישתתף שאר השבט ויאבד עמו...".]

לשאלה א (6). הקושי בפסוק זה: הייתכן שישראל עדיין לא האמינו שמשה שליחו של ה', לאחר כל האותות שעשה בשם ה'. והלא כבר נאמר (שמות י"ד, ל"א): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". לפיכך הוסיף הראב"ע את המילים: "לא ה' שלחני" – בשליחות הזה, כי רק על לקיחת הלויים תחת הבכורות ערערו, ולא על היותו שליח ה' בכלל.

לשאלה א (7). בשמות י"ט, כ"ב מדובר ב"כוהנים" – והרי עדיין לא נבחרו בני אהרן להיות "כוהנים", ומי הם אלה הנקראים שם "כוהנים"? ותשובתו: אלה הם הבכורות, אשר נאמר עליהם לפני יציאת מצרים (שמות י"ג, ב'): "קדש לי כל בכור", ופסוק זה מבארו ראב"ע כמינוי הבכורות ל"כוהנים".

לשאלה א (9). בשאלת זמנו של מרד קרח מחולקים ראב"ע והרמב"ן.
לפי דעת הראב"ע – מאחר שעיקר התלונה היא על החלפת הבכורות בלויים – פרץ מרד זה מיד לאחר חטא העגל, שהרי אז נתקדשו הלויים.
ואולם לפי דעת הרמב"ן – אשר אינו מרבה להשתמש – כראב"ע – בכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה", והמרבה – להיפך – להביע דעתו: "כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון", קרה כל המאורע הזה אחרי שליחת המרגלים ואחרי גזרת הארבעים שנה, כי רק עכשיו היתה השעה כשרה להתמרדות כזו, ורק עתה היה קרח יכול למצוא לו אזנים קשורות לדברי ההסתה שלו. ואלה דברי הרמב"ן (בתוך הקדמתו לפרשתנו):

...והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים וניצלו בתפילתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא, היו העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלויים וכל מעשיו של משה; אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים – לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה' ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם, כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב, כי ישמעו אליו העם. וזה טעם (ט"ז, י"ג): "להמיתנו במדבר". אמר: הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, יבטל מן הבנים מה שנדרת להם, כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונותם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד.

דברי הרמב"ן האלה – הנותנים תשובה מפורטת ושלמה לשאלה א (9), אין לתתם לפני הלומדים (כתלמידי בי"ס, כלומדים מבוגרים), עד שינסו הם עצמם לפתור את השאלה בכוחם הם. ורק אחרי שעשו זאת (בודדים מהם, או אחדים מתוך עבודה משותפת) תינתן להם תשובת הרמב"ן, וגדולה היא שמחת כל לומד בראותו שהצליח לכוון לדעת גדול.

המדרש המובא בשאלה ב 1 אינו בנוי על מילה בודדת (מוזרה, או מיותרת, או בעלת דו-משמעות) אלא על סדר הפסוקים המוזר. הן אחרי פסוק ט"ז, כ"ד, שהוא צו ה' למשה: "דבר אל העדה לאמור: העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם", היינו מצפים למילוי הצו על ידי משה, היינו לדיבור משה אל העדה (ט"ז, כ"ו): "סורו נא מעל אהלי האנשים"; ואין הדבר כן, אלא מיד אחרי ציווי ה' בא באופן מפתיע פסוק ט"ז, כ"ה: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל". וזהו הנדרש על ידי רבותינו כניסיון אחרון של משה להחזירם בתשובה. ובזה דבק משה במידת קונו. שהרי בהרבה מקומות הורונו רבותינו לראות בכתוב שהקב"ה נותן שהות לרשעים, ואף לאחר גזר הדין עדיין מחכה שמא ישובו.

לשאלה ב 2. המדרש בנוי על יתור המילה "ניצבים" הנדרשת כעמידה חוצפנית, במקום שראויה "הרכנת ראש".

לשאלה ג. השאלות באונקלוס הובאו כדי להראות את רב-משמעותה של המילה העברית. הרמב"ם, העיד על אונקלוס (מו"נ א, כ"ז):

"אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית וכבר שם השתדלותו בסילוק ההגשמה".

 ועוד אמר על דרך פירושו את ביטויי ההגשמה (שם), שהוא

"יורה על שלמות זה האדון וטוב פירושו והבנתו הדברים כפי מה שהם באמת".

והנה בשתי הדוגמות האלה יתברר כיצד מתרגם הוא אותה מילה עברית בהקשרים שונים על ידי מילים ארמיות שונות. מילת "לפני" מתורגמת "קדם" כאשר הוראתה התייחסות במקום או בזמן. אך כאן תפש את המילה בהוראתה של "פנים", עזות פנים, חוצפה.