תלונות ישראל

בגיליוננו לפרשת בשלח שנת תשי"ח וכן בשלח תש"ך עסקנו בתלונות בני ישראל במדבר בכללן. הפעם יהיה כל עיסוקנו בתלונה אחת, זו של פרקנו:

"מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"

(י"א, ד'). 

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם
אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר
וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים"

 (י"א, ה').

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל
בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"

 (י"א, ו').

הקורא את דבריהם אלה יתמה. וכי זהו הציור שהצטייר במוחם על חייהם ממצרים? היכן העבודה "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמות א', י"ד), היכן מירור חייהם בעבודה קשה, בעבודת פרך, והיכן השלכת ילדיהם היאורה, היכן נוגשים, מכים ומענים? האומנם אותה מצרים הנקראת בתורה "בית עבדים", אותו כור ברזל, מצטיירת בזכרונם כבית הבראה, כבית הכנסת אורחים, בו מאכילים עוברים ושבים מכל טוב, חינם אין כסף?

הבאנו בשאלה א כמה דעות לפתרון שאלה זו. ואם כי יש ביניהן כמה הנראות לכאורה כאומרות אותו דבר, אין זה אלא לכאורה, המעיין בהן יפה יראה את הגוונים השונים המבדילים גם בין התשובות הדומות. לדברי הרמב"ן בפירושו השני יש להשוות את דברי ר' אליעזר המודעי במכילתא (שהבאנו בגיליון בשלח תשי"ח שאלה א).

לתשובות הרבות כדאי אולי עוד להוסיף את תשובת "הכתב והקבלה" בשם רבנו בחיי:

"זכרנו את הדגה": לא הזכירו פה פירות החשובים, כי לא היו נותנים להם, וכן מה שהזכירו את הדגה, כי היו נותנים להם מהדגים הנבאשים, שהיו להם ארבעה או חמישה ימים משנצודו; לכן לא אמרו "את הדג" או "את הדגים", כי אם אמרו "זכרנו את הדגה", כי בכל מקום שתמצא "דגה" הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז, כא): "והדגה אשר ביאור מתה".

לשאלה א (2). גם הרמב"ן וגם האברבנאל תופשים מילת "חינם" כמשמעה. ואולם הרמב"ן רואה "במתנת חינם" זו את זכות המעמד המיוחד של עבדי המלך, ואילו האברבנאל תופש אותה כמתנת חינם של דבר כמעט חסר כל ערך במצרים, המושלך בכל מקום, וכל הרוצה יטלנו.

לשאלה א (3). אברבנאל מיישב גם שאלה נוספת אשר שאר המפרשים לא שמו לב אליה: הן בני ישראל מבקשים בשר בפרקנו [פסוק ד': "מי יאכילנו בשר"; וכן בדברי משה (י"א, י"ג): "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה"; וכן גם מצטט ה' דבריהם (י"א, י"ח): "כי בכיתם באזני ה' לאמור: מי יאכילנו בשר"], ומדוע זוכרים הם הדגה אשר אכלו במצרים?

לשאלה א (4). שד"ל קרוב בפירושו לפירושו השני של הרמב"ן, אך כבן המאה הי"ט, המאה של הגישה ההיסטורית, מסתמך הוא על תעודות היסטוריות, כדי להסביר את ההווי המצרי, הנוהג המקובל ביחס להזמנת עבדים, ועל סמך נוהג זה הוא מפרש את פסוקנו.

לשאלה א (5). שאלה זו כל ערכה אינו אלא בהטילה על הלומד עיון נוסף בשבעת הפירושים. אחרי שנקראו והוסברו כל אחד בפני עצמו וכן שנים שנים בהשוואה זה לזה, באה שאלה זו – הקלה כשלעצמה – כדי לדרוש חזרה על כולם וחזרה מתוך זווית ראיה חדשה, לא מבחינת ה"חינם", אלא מפאת גודל האכזריות של המצרים. וברור שהתשובה היא: בעל "מדרשי התורה".

אולם עיקר גיליוננו היא שאלה א (6) – ומקבילה לה שאלה ג (2) – אשר הפותר אותה יבין את ההבדל העיקרי בין פשט לדרש. אומנם לא כל מדרש הוא מסוג זה, אבל מקומנו יוכל לשמש אב להרבה מן המדרשים המובאים ברש"י וליחסם לפשט. המתעמק במדרש חכמים זה, שבו פתחנו את שאלה א, יבין שדרש זה אינו אלא עומקו של הפשט.

אם כדברי אברבנאל, שאפשרות זו לאכול דגים חינם ניתנה לכל מצרי, הודות לתנאי המקום המיוחדים, אם כדברי הרמב"ן שאפשרות זו היתה פריבילגיה מיוחדת לעבדי המלך – הנה יש ללמוד מדברי המתלוננים מה רב כוחו הסלקטיבי של הזיכרון. הושמט לגמרי המחיר האיום, אשר שולם תמורת חיים אלה של אכילת חינם. מחיר העבדות, השעבוד, העינויים, המכות, השלכת הילדים. כל התשלום הזה אשר שילמו – לא נשאר לו זכר. מה נשאר? שם בכל אופן – אכלנו דגים חינם אין כסף.

אולם נראה לנו שחז"ל העמיקו לראות ללבם של המתלוננים. האם באמת רק בשל דגים וקישואים הקימו ישראל כל הצעקה הזאת? האם רק זהו אשר המרידם? האין לחפש מאחורי דבריהם, העוסקים בדגים ובקישואים ובבצלים, מאוויים כמוסים אחרים, גדולים מאלה? ידוע שציבור עלול לקבל עליו סבל ועוני ומחסור – וברצון ובהתלהבות – אם רק המטרה שלשמה עליו לקבל יסורים אלה נראית לו, והוא מזדהה אתה. ויש שמתוך ויתורים אין קץ הוא משליך רכושו, נוחיותו, בריאותו, ואף נפשו ונפש בניו ובנותיו, מנגד, למען אותה מטרה הנשגבה או הקדושה בעיניו. ואולם ידוע כמו-כן, שבהיות אי שביעת רצון מכרסמת בלב המונים או בלבו של יחיד, תתפרץ הנרגנות, יופיעו טענות ותביעות, דברי ביקורת ואף דברי השמצה, לרגל כל סיבה קטנה ובלתי חשובה. כל קושי קטן שיש להתגבר עליו במאמץ כלשהו יצטייר בעיניהם כהור ההר, וכל ויתור קטן שידרש, יצטייר בנפשם כחמס וכשוד הנעשה להם. אי שביעות הרצון האמיתית המקננת עמוק בלב אינה מתבטאת במפורש – אם משום שסיבתה אינה ידועה להם עצמם, אם משום שסיבתה במאוויים פסולים, בלתי מקובלים, מבישים ומחפירים, ויש להסתירם, "להדחיקם", ובמקום להזכירם במפורש, נישאים בפה המתמרדים, תואנות קטנוניות ונרגנות תמידית על דברים של מה בכך. המסתכל מבחוץ יתמה: וכי על דברים קטנים אלה ראוי להקים קול צעקה?! וכי בגלל קטנות אלה מתפרצת מרידה רצינית? ולא הבחינה עינו בין הנאמר בפה, בין התואנה, ובין הסיבה העמוקה המכרסמת בלב.

ואותה הבחנה היא היא שהבחינו בה חז"ל, באמרם: "מאי 'חינם'? חינם מן המצוות". לא אל מאכל ומשתה, אל דגים ואל קישואים, בין אם ניתנו חינם ממש, בין אם ניתנו בזול, בין אם היו טריים וטובים למאכל, בין אם היו טריים וטובים למאכל, בין אם היו מעופשים – לא אל אלה יוצאות עיניהם, אלא אל אותו חופש מדרישות תרבות ומתביעות לריסון עצמי, שבו היו חיים העבדים במצרים. "עבד – בהפקירא ניחא ליה" – אין האדון – בשלטון עבדים – מתערב בחיי עבדיו, מלבד לשעות העבודה והשעבוד, אין הוא דואג לריסונם ולחינוכם. אדרבא, ככל שיהיה העבד נתון לשלטון חושיו – כן יוטב לאדון. ישתכר העבד, יכה בחבריו, יעסוק בזנות, יתהולל, יוציא את מרצו שעוד נשאר לו משעבודו, "ואל ישעה בדברי שקר" של חירות, של שחרור מכבלי עבדות, ולא יחשוב על כבוד האדם הנברא בצלם המתחלל יום יום בידי נוגשיו-מעניו. אין האדון מלמדו מוסר ודעת, וכבהמת עבודה לו העבד, והעבד – טוב לו בכך.

ועם יציאת ישראל מעבדות לחירות – הוטל עליהם שעבוד אחר, קשה ונורא הוד, הוטל עליהם בסיני עול תורה ומצוות; הלא הוא ריסון בחיי הפרט ובחיי הכלל, בחיי המשפחה, ביחסי שכנים, בימי עבודה ובימי מנוחה, בענייני מאכל ומשתה, בענייני כסות ולבוש – והעיקר: בענייני מין, נדרש ריסון של יצרי מין. וכל העול הזה, היקר למי שקבלו מרצון, למי שלמד תורה ואור עיניו לראות זיווה, למי שלמד לטעום טוב טעמה, כל העול הזה – בעיני הרגילים בעבדות – עול זה של חירות הוא מעיק ומיצר. וזוהי, לדעת חכמינו, סיבת כל אותן התלונות על מים ועל לחם, על בשר ועל דגים, אשר אכלום חינם שם במצרים בעבדות. חינם? אומנם כן – שם אכלנו דגים חינם – חינם מן המצוות, פטורים מעול תורה ומצוות.

ואם נשווה למדרש חז"ל זה את המדרש ואת דברי רש"י שהבאנו בשאלה ג, יתברר כיצד מפרש הפשט רק את השכבה העליונה של הדברים, את הנראה לעין, ואילו הדרש יראה את הנחבא, את הכמוס, את המסתתר בין קמטי הכתובים, ויחשוף את השכבה העמוקה של משמעות הדברים. הפשט יראה לעינים והדרש יראה ללבב.

לשאלה ב. הראב"ע פותר את שאלתו ("דגים היו נותנים להם בחינם?!") על נקלה, בהתייחסו גם כאן, כבכמה מקומות, למילה לא בכל מלוא משמעותה, אלא כבלשון גוזמה. ודברי הרמב"ם שהבאנום מצדיקים דרך זו, בהישענם כבר על מאמרי חז"ל שהלכו בדרך זו ("דברה תורה בלשון הבאי"). ועיין לדרכו זו של הראב"ע בגיליון כי תשא תש"ד.