"גאולה"

גליוננו זה הוא המשכו של גיליון בהר-בחוקותי תש"ך. עוסק הוא בסיומה של פרשת היובל, בגאולת שדות ובעיקר בגאולת בתים. יש להתחיל את הלימוד כמובן בקריאת הפרשה החל מפסוק ח', ויש לעמוד על רעיון היובל בכללו, על טעם המצווה על פי הדעות השונות שנאמרו בה. וכדאי לפתוח בדברי ספר החינוך, מצווה שכ"ו:

רצה השי"ת להודיע לעמו כי הכל שלו ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ, כמו שכתוב (כה, כג): "כי לי הארץ", ועם מצוה זו של ספירת מ"ט שנה ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חברם ולא יחמדוה בלבם בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו. ועניין זה של יובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם להזכיר להם יראת האדון (המלך), וכן הדבר הזה, שרצה הש"י שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ב"ה, וכן כל עבד איש יצא מתחת יד אדוניו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בם. והאל ב"ה ציווה לעמו כן לזכותם, להיטיב להם.

בקבוצת לומדים מביני דבר ראוי לעמוד על דברי הרב קוק (בהקדמתו לספר "שבת הארץ"), שהובאו בגיליון בהר תש"ז, ולהעמידן מול דברי הכלכלן האמריקאי הנרי ג'ורג', נוצרי בן המאה הי"ט (שהובאו אף הם באותו גיליון), אשר האריך לדבר בספרו "משה המחוקק" בשבחה של מצוות היובל. (דברי הגיליון הנ"ל הובאו אח"כ גם בספרו של הרב יעקובסון "בינה במקרא" לפרשת בהר, עמוד 141 והוסברו שם.) ואף על פי שלכאורה קרובים דברי הרב ודברי הכלכלן בהסבירם את טעמה של מצווה זו – יעמוד המתעמק על המרחק הרב שבין ההשקפה הדתית של הרב ובין ההסבר החילוני של המלומד הנוצרי.

ומתוך דברים אלה יש להבין את עיקרון "הגאולה", ואף את סיבת ההבדלים שבין גאולת שדות לגאולת בתים (בתי ערי חומה מצד אחד ובתי חצרים מצד שני). ליתר קלות בהבנה נביא בזה את דברי הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל, פרק יב, הלכות א-ד:

המוכר בית בתוך עיר המוקפת חומר, הרי זה גואלה כל י"ב חודש מיום שמכר, בכל עת שירצה. וכשרוצה לפדות נותן כל הדמים שלקח ואינו גורע ללוקח כלום.
ואין הקרובים פודים אותה, אלא המוכר עצמו אם השיג ידו. הגיע י"ב חודש ולא גאלה, הרי זו נחלטת ביד הלוקח.

לשאלה א. נביא בזה את רשימת ההבדלים כפי שסדרם ר' דוד צבי הופמן בפירושו לספר ויקרא עמוד רלא:    

משפט הגאולה לבית מושב עיר-חומה שונה בעניינים רבים ממשפטי הגאולה לשדה:
א. את השדה אפשר לגאול רק בתום שתי שני תבואות (ראה לעיל ביאור לפסוק טו), ואילו בית-חומה אפשר לגאול מיד;
ב. שדה-אחוזה יכול לגאול גם קרובו של המוכר, ואילו בית-חומה אפשר רק להיגאל על-ידי המוכר עצמו;
ג. בשדה-אחוזה יש לנכות מן החשבון הנאת השנים שעברו, ואילו בגאולת בית עיר-חומר צריך המוכר להחזיר לקונה את המחיר המלא בשעת הגאולה;
ד. בית עיר-חומה אפשר לגאול רק עד תום שנת הממכר, ואילו שדה-אחוזה – בכל זמן, אחרי תום שתי השנים הראשונות;
ה. שדה-אחוזה שלא נגאל חוזר לבעליו ביובל, ואילו בית עיר-חומה שלא נגאל בזמנו נשאר בידי הקונה לצמיתות.

לשאלה ב (1). פסוק כ"ד רבו בו הקשיים. הקושי העיקרי הוא: הן לכאורה כל הפסוק כולו יתור הוא, שהרי הפסוקים מכ"ה והלאה מסבירים בפרוטרוט את גאולת הקרובים הגואלים את ממכר קרובם בין יובל ליובל. ומה מוסיף פסוקנו על הנאמר שם? ועוד, למה פותח פסוק כ"ד בוי"ו, ומה באה מילת "ובכל" לרבות?

לשאלה ב (2). והנה לפי פירוש רש"י פסוקנו הוא הכותרת לפסוקים הבאים על דרך "כלל שאחריו פרטים", כפי שפירש רש"י באריכות בבראשית ב', ח', ד"ה "מקדם":

ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן, וזו אחת מהן: כלל שלאחריו מעשה, הוא פרטו של ראשון.

ואילו לפי הרמב"ן אין פסוקנו אלא סיכומו של הקטע הקודם, של הפסוקים המדברים ביובל (ח'-כ"ד). כמובן ששניהם יוצאים מתוך פירוש שונה למילה "גאולה".

מהו מובנה הראשוני של מילת "גאל", האם הוא יציאת משהו או מישהו מרשות בעליו בתשלום כסף, או יציאתו מרשותו חינם אין כסף? גם משה מנדלסון וגם בובר-רוזנצוויג תרגמו "גאולה" ללשון einlösen. ואילו התרגום האנגלי הנוצרי תרגם redemption – "וגאל את ממכר אחיו" (כ"ה, כ"ה): than shall he redeem that which his brother sold. איזה תרגום צודק?

הרמב"ן מפרש את המילה כאן (בניגוד להוראתה בפסוקים הבאים), כהחזרת הקרקע לבעליו הראשון בלי פדיון, בשנת היובל. הוא מביא פסוקים אשר גם בהם הוראת המילה "גאל" אינה בתשלום, בדמי פדיון, אלא הוצאת המשועבד מתחת יד משעבדו והחזרתו אל אדוניו הראשון בלי תשלום דמי פדיון. אבל דווקא הפסוק ישעיה נ"ב, ג' מוכיח שאין זה אלא שימוש מושאל של המילה "גאל"; דווקא פסוק זה מוכיח שכל גאולה הוראתה הראשונית היא על ידי נתיחנת דמי פדיון. וכדי לחזק פירושו של "גאולה" בפסוק כ"ד, שלא כמשמעו, אלא כהחזרה בלי פדיון – מדגיש הוא "שאני רוצה לגאול ארצי".

ואם, כדעת הרמב"ן, אין הפסוק כותרת לפסוקים הבאים, הרי עדיין תשאל השאלה – שרש"י מיישבה על דרך של "כלל שלאחריו פרטים" – אם כן מה חידש פסוקנו על כל הנאמר עד הנה ביובל? לפי הרמב"ן החידוש הוא במילת "ובכל", שפירושה הרחבת היקף החוק גם על עבר הירדן, ובמילה "אחוזתכם" שיש בה צמצום לארצנו בניגוד לחו"ל, שאין יובל נוהג בו.

לפי רש"י – וכן לפי רשב"ם – הפסוק אפוא ציווי לקונה אשר לא יוכל למנוע את החזרת הקרקע גם לפני בוא היובל, אם יבוא המוכר או קרובו לגאלו. ואילו לפי הרמב"ן הפניה היא אל כל ישראל המצווים על הנהגת היובל בארץ

לשאלה ב (9). "המחזיקים בה, שלא נתתיה אני להם", הם הקונים קרקעות בין יובל ליובל, אשר לא ירשו את הקרקע הזאת מאבותיהם ומאבות אבותיהם שלהם ניתנה הארץ בגורל.

לשאלה ג. בעל "הביאור" (ר' נפתלי הירץ ווייזל) עומד על ההבדל בין שני הפסוקים הבאים:

"וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָי וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (כ"ה, כ"ה)

"וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" (כ"ה, כ"ז)

הראשון מדבר בגאולת קרובים, ולא נאמר שם, כי המוכר הראשון יחזור לאחוזתו; ואילו השני מדבר במוכר הראשון אשר "השיגה ידו ומצא כדי גאולתו, וכאן נאמר שלאחר תשלום העודף – יחזור לאחוזתו. מכאן לומד בעל "הביאור" שעצם מגמת הגאולה היא, שישארו הקרקעות בידי בעליהם הראשונים, או לפחות בידי משפחת הבעלים הראשונים (עד ליובל); רואים מכאן שבכלל אין התורה רוצה שיעשו הקרקעות עניין של מקח וממכר. וכבר ראו חז"ל רמז לכך בפסוק כ"ה, והדברים הובאו בפירוש רש"י: 

"כי ימוך אחיך ומכר": מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני.
"מאחוזתו": ולא כולה, למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו.

לשאלה ד 1. הקושי לראב"ע הוא זה שעסק בו כבר גם הרמב"ן המובא בשאלה ב. מה צורך במילים "ארץ אחוזתכם", והלא בפסוק י', כשמדובר לראשונה על היובל, נאמר: "וקראתם דרור בארץ", ולא הודגש "ארץ אחוזתכם"? ותשובתו של ראב"ע היא כתשובת הרמב"ן שם, שם עבר הירדן בכלל, ושלא נחשוב שהיובל נוהג רק "בארץ ה' אשר שם המקדש".

כדאי להשוות כאן את לשון הראב"ע ללשון הרמב"ן, כמה סתומים דברי הראשון, כמה ברורים ומפורשים דברי השני!

לשאלה ד 2.

(1) "ימים" בהוראה של שנה מצינו בבראשית כ"ד, נ"ה:

"תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר"

רש"י:    

"ימים": שנה, כמו (ויקרא כה, כט): "ימים תהיה גאולתו".
"או עשור": עשרה חדשים. ואם תאמר: "ימים" ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט, ואם לא תרצה, תן לנו מרובה מזה.

(2) הראב"ע נוגע כאן בנקודה החשובה בעיניו מאד במלחמתו בקראים. אין הוא הולך במלחמתו בקראים בהגנת התורה שבעל פה בדרך של הישענות על פסוקים המוכיחים את אמיתותה של התורה שבעל פה, להיפך: מוכיח הוא שיש דינים לרוב, שאין להם כל רמז בפסוקים, ואילו לא היתה לנו התורה שבעל פה, לא היינו כלל וכלל יודעים איך לנהוג. ובראש כל דוגמותיו מעלה הוא את לוח השנה, אשר לא ניתן לנו בתורה שבכתב לגביו הדרכה מספיקה, לא בכללו ולא בפרטיו. כבר בהקדמתו לפירוש התורה, ב"דרך השניה", שהיא דרך הקראים, ידבר על חוסר פירוט דיני עיבור השנה בתורה שבכתב:

...ולא דיברו בפירוש "חודש בחודשו" נכונה
כי אין בכתוב זכר ללבנה
רק פירושו לעשות כל דבר בעיתו
"יום ביומו" – "שבת בשבתו".
ואם שכנה על הארץ עננה
ולא תראה בראש אלול ותשרי הלבנה,
הנתענה שלושה ימים בכיפורים?
ועוד מי סיפר לנו כי ימי החודש עד שלושים יום ספורים?
גם לא נדע מהתורה עדות החודש
ומי העד ואם ילך דרך רב ביום קודש?
ואם נקבל עדות אב ובנו וגרים ונשים
וגם אם היו כל אלה מפורשים
עוד דבר קשה
איננו מפורש בתורת משה
לדעת כמה חדשי השנה
ואם היא ב"אביב" נסמכה (בשמות יג, ד)
ההוא מחיטים או שעורים?
ואם היתה השנה בצורת בארץ ישראל ומסביב
–  והנה אין זרע, אף כי "אביב" –
הנקבע השנה פשוטה או מעוברת?
גם אין ספירה נספרת
ואין חג שקראנוהו עצרת
וכל אלה המצוות צריכות לקבלה ומסורת!

לשאלה ד 3. הקושי הוא באי-ההתאמה שבין הנושא שהוא בלשון רבים: "ובתי החצרים" ובין הכינוי המוסב לנושא שהוא בלשון יחיד "לו" (במקום "להם"). אולם הדוגמה "בנות צעדה" אינה דומה, כי לדעת כמה בלשנים אין "צעדה" לשון יחיד, אלא צורה עתיקה של נסתרות הוא, ובפרוטרוט העיר על כך ד"ר משה זיידל * בהביאו עוד כמה דוגמות כגון (דברים כ"א, ז'):

"יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה"

(אלא שזהו רק לפי הכתיב; הקרי הוא "שפכו"); וכן (ירמיה ב', ט"ו):

"עָרָיו נצתה (נִצְּתוּ) מִבְּלִי יֹשֵׁב"

וכן (מלכים א' כ"ב, מ"ט):

"כִּי נשברה (נִשְׁבְּרוּ) אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר"

 אולם הוא מביא גם דוגמות שגם על פי הקרי מצינו אותו סימן קמץ ה"א לרבות בעבר (שמואל א' ד', ט"ו):

"וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה"

וכן (חבקוק ג', י"ז):

"וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל"

ועוד רבים.

לשאלה ה 1. נביא בזה את דברי בעל "באר יצחק" המפרש בפרוטרוט ובדייקנות את כוונת דברי רש"י אלה:

לעיל בפסוק כו אצל שדה אחוזה, שכתוב שם: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו", על כורחך תיבת "גאולתו" חוזר על שם "ממכר" שהזכיר בפסוק הקודם (כה): "וגאל את ממכר אחיו", והפירוש "ומצא כדי גאולתו" של ממכרו. ואין לפרש שכינוי "גאולתו" שב על "שדה אחוזה", שהזכיר מקודם, ש"שדה אחוזה" הוא שם נקבי, והיה לו לומר: "כדי גאולתה". וכן אין לפרש שם שכינוי "גאולתו" שב אל המוכר, דאם כן אין נופל על זה מילת "כדי", שהוראתו הערך של השדה. לכן צריך לפרש שם (בפסוק כו), שהוא שב על "הממכר".
אבל בפסוק שלפנינו (פסוק כט), המדובר בבתי ערי חומה, נוכל לפרש שכינוי "גאולתו" שב על הממכר, וכן נוכל לפרש, ששב על המוכר, או ששב על הבית.
אבל מן הסברא יש לומר ששב על הבית, לפי שכינוי "ממכר" אינו נזכר מקודם כלל, ואף שיש לומר שיכול לשוב גם אל המוכר, מכל מקום ממה שאמר אחר כך בפסוק הסמוך (ל): "ואם לא יגאל" בנפעל, וזה על כורחך אינו שב על המוכר, רק על הבית או הממכר.

לשאלה ה 2. נראה לנו שרצה רש"י ליישב כאן את כפל הלשון שבפסוקנו "והיתה גאולתו", "תהיה גאולתו". והלא יכול היה לומר: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה – ימים תהיה גאולתו". או "עד תום שנת ממכרו תהיה גאולתו". ועל ידי שאמר שהוא היפוכו של דין השדות הסביר את כפל הלשון.

------------------------------------------------------------------------------------

* משה זיידל: חקרי לשון, ירושלים תרצ"ב, עמודים 10-9.