טומאת יולדת+הפטרת מחר חודש

פרשיות אלה, העוסקות בדיני טומאה וטהרה, קושי מיוחד בהם, כי דיני טומאה וטהרה דעתם מופלאה ממנו; לא נוכל לבוא עד חיקרם. כדי למנוע אי הבנות – העלולות להיווצר על ידי שימושי לשון בביטויים "טמא" ו"טהור" בזמן הזה – עלינו להבליט שהתורה אינה מזהה "טהור" ו"טמא" עם "טוב" ו"רע" או עם "קדוש" ו"חוטא".

טוב להתחיל שיעור זה בהערת ר' דוד צבי הופמן למבנה פרשתנו ולסדר העניינים וקישורם זה בזה בפירושו לויקרא (בתרגום העברי חלק א, עמוד רמט):

בעלי חיים מטמאים רק במותם, כל עוד הם בחיים אין אחד מביא טומאה. אולם האדם נמצא גם בחייו במצבים שבהם יכול לשמש מקור לטומאה (אב הטומאה). בפרק הקודם למדנו, כי בן אדם יכול ליטמא על ידי מגע בנבלה בדרגת ראשון לטומאה אפילו בחייו. הפרקים הבאים עוסקים בכל אותם המקרים, שבהם יוצאת הטומאה מגופו של האדם. החמורה שבטומאות אלה היא טומאת צרעת, ולכאורה היתה צריכה השורה של הטומאות להתחיל בטומאה הזאת. אולם מכיון שבן אדם מביא לאמו מיד ביציאתו לאויר העולם את הטומאה, ודווקא ברית המילה מטילה עליו את היעוד להזהר במשך חייו מליטמא, לכן חשבה התורה לנכון, להתחיל את הסדר באותו סוג הטומאה, אשר האדם גורם מיד בהיוולדו.

ואולם באופן אחר מסביר המדרש את סדר הפרשיות, והשווה שאלה א.

לשאלה ב, העוסקת בטעם מצוות המילה יש לעיין גם בגיליון תזריע-מצורע תשט"ז המביא דעות שונות לפרשנינו בטעם המילה.

את דברי ר' עקיבא שהובאו בשאלה ב מסביר בבהירות רבה ר' יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" שער יח (אחרי הביאו טעמים רבים ושונים למצוות מילה):

התועלת השישי הוא בבחינת עשייתה, וזה, כי מבלעדי כל התועלות המיוחדים שנזכרו, יש תועלת גדול מצד היותה נעשית במצות הבורא כאחת מכל המצוות אשר הורה בה, שלא נעשית לתכלית מהתכליות האנושיות, אשר יעשה האדם לרצון שכלו או בחירתו, כי אף על פי שנשמכו ממנה כל התועלות הנזכרים, לא מפני זה יתעורר האדם כלל לעשותה, אם לא מפני היותה מצוה אלהית, אשר לזה נאמר בה (בראשית יז, א): "התהלך לפני והיה תמים", והוא מה שאמר בו ר' מאיר (נדרים לא, ע"ב): גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", שהיא בבחינת עשייתה מכלל המצוות אשר היו סיבה לבריאת שמים וארץ.
והוא בכלל מאמר ר' עקיבא: לצרף את הבריות.

ובנו יעקב בפירושו לספר בראשית,[1] אחרי הדגישו את המילה כאות ברית, מוסיף עוד – ואף דבריו הם בכיוונו של ר' עקיבא – שיש עמה תיקון מעשה בראשית, העלאת הטבע אל המדרגה הגבוה של העל-טבעי, האצלת הטבע. ולומד הוא דבר זה מעניינו, דהיינו ממקומו שבו הוזכר. כי הן יחד עם המילה ניתן גם שינוי השם מ"אברם" ל"אברהם", שינוי שמו שניתן לו על ידי אביו, לשם חדש אשר קורא לו ה', ויחד עם שינוי שם זה באה גם הדרישה לשינוי זה בגופו. וכשם שניתן לאדם הראשון שמו מיד ה' (בראשית ה', ב'): "ויקרא את שמם אדם" – וכמו ששינה ה' שמו של יעקב לישראל, ובזה הועמד כל אחד כבריאה חדשה, אצילה מן הראשונה, "הטבעית" בלבד – כן יש לראות גם את המילה שהוטבעה בו לא מטבעו אלא על פי מצוות ה' המפורשת, כהאצלת טבעו.[2]

הפסוק ממשלי ל' ה': "כל אמרת אלוה צרופה" נראה – לדעת מפרשי המדרש – מתאים יותר למקומנו מאשר הפסוק מתהילים, לא רק בגלל תוספת המילה "כל", אלא גם בגלל ההקשר שממנו הוא לקוח: פסוקים המתארים את חוסר יכולת האדם להבין את עומק כוונת ה' בגלל קטנותו וקוצר השגתו – ועם זה מדגיש הפסוק את הנכונות לקבל את "כל אמרת אלוה" כפי שהיא.

עוד יש להעיר על שיחה זו שבמדרש תנחומא, שהיא אחת מכמה שיחות בין רבי עקיבא ובין טורנוס רופוס, אשר תחת רשותו היה רבי עקיבא תפוס במאסר, שנשארו במקורותינו. לפי דעת כמה חוקרים, המדרשים הם בהחלט היסטוריים. ואלה דברי זאב בכר ("אגרות התנאים" כרך ראשון חלק ב, פרק יב):

נשארו אחדות מהשיחות הדתיות שהיו ביניהם (בין רבי עקיבא ובין טורנוס רופוס), ושאין כל סיבה לחשוב שהן בדויות. כנראה היתה לרופוס ידיעת מה בכתבי הקודש ובחוקי עם ישראל, שבשבילה מינו אותו לתליין ומרצח. שתי שיחות ישנן על דבר שתי מצוות שהן ברית בין ה' ובין ישראל וערכן גדול מאד בעיני העם, ועליהן גזרו הרומאים בימי השמד בפקודה נמרצת, והן מצוות שבת ומילה.

(השיחה על השבת גמרא סנהדרין סה, ע"ב: "ואף שאלה זו שאל טורנוס רופוס את ר"ע"). בהתאמה לשיחה הנ"ל (זו המובאת בשאלה ב) בא מאמרו של ר"ע (בראשית רבה מו, ד) על מקום הערלה:

ארבע ערלות הן: נאמר ערלה באוזן (ירמיה ו, י): "הנה ערלה אזנם"; ונאמר ערלה בפה (שמות ו, ל): "הן אני ערל שפתים"; ונאמר ערלה בלב (ירמיה ט, כה): "וכל בית ישראל ערלי לב"; ונאמר ערלה בגוף (בראשית יז, יד): "וערל זכר", ונאמר לו (לאברהם, בראשית יז, א): "התהלך לפני והיה תמים". אם ימול מן האוזן אינו תמים; מן הפה אינו תמים; מן הלב אינו תמים; ומהיכן ימול ויהיה תמים? הווי אומר: זה ערלת הגוף.

(ואילו לדברי איזיק הירש וייס "דור דור ודורשיו": "גלוי לכל מבין" שמדרש זה אינו אלא מדרש פולמוסי נגד הנצרות שביטלה את המילה.)

שאלה ג נשאלת על ידי כמה ממפרשי רש"י ונאמרו בה כמה תשובות. ונראית תשובתו של ר' אליהו מזרחי (פרשת קדושים), דלעולם ראשון דוחה אחרון, ואולם כאן (בקדושים) מכיון שמסיים במילים אני ה', פירושם: מוראי למעלה ממורא אב ואם, שאתה ואביך חייבים בכבודי, על כן אין כיבוד אב דוחה שמירת שבת.

לשאלות ד 1. וד 2. אין זה מקרה שדרשות חז"ל על פלא היווצר הולד במעי אמו, על פלא העיבור והלידה, נאמרו בדרשות לתחילת פרשתנו; ורק מקצתם הבאנו בגיליון.

שלוש המתנות הטובות אשר ניתנו לאדם – אשר עליהן מהלל ר' לוי את יוצרו – הן הנפש, אור הדעת והחירות. ואילו ר' אבא בן כהנא משבח את הבורא על פלאי התקנת גופו של אדם. (על חיזוק ההרגשה הדתית, על העמקת הכרת הטובה של האדם לאלהיו מתוך התבוננות בפלאי גוף האדם ועיון בחכמת סידור כל חלקיו, על זה מאריך דיבורו – ובציוריות נפלאה – בעל "חובות הלבבות" בשער הבחינה.)

ר' אבא בר כהנא מבליט את נס קיומו של האדם על ידי הפסוק (איוב י', י"ב): "ופקודתך שמרה רוחי", בהפכו את המושא לנושא. הן לפי פשוטו של מקרא ה"אני" המדבר, השומר את מצוות ה', הוא הנושא ו"פקודת ה'" הנשמרת – המושא. ואילו לפי המדרש – "פקודתך על הטבע היא השומרת רוחי בבטן" (מפירוש הרד"ל לויקרא רבה). "רוחי" איפוא המושא: "ופקודתך" – הנושא.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] ספרו זה נכתב בגרמנית: Benno Jacob: Genesis, Schocken Verlag, 1930

[2] ועיין ב"עיונים בפרשת השבוע", תצוה תש"ך, הקבלה לענייננו אף היא משמו של בנו יעקב: הבגד (כותנות העור) ניתן לאדם מיד בוראו בהשלמה לבריאה עצמה, כעור התרבות אשר הועלה והוקרם מעל לעור הטבעי. וכשם שתיקון זה של הטבע הוא התחלת המוסריות האנושית-כללית, כן יש לראות את תיקון גופו של אדם מישראל, את המילה, כהנחת היסוד לאמונת ישראל.