אהרן ובניו הנותרים

בכמה גליונות של שנים שעברו נדונו בעיות פרק זה, ביחוד הבעיות של חלקו הראשון. יש לפתוח את השיעור בהסבר קצר על מות שני בני אהרן, בייחוד על השאלה אשר כל כך התקשו בה תנאים ואמוראים, בעלי מדרש ופשטנים, ורבות ושונות היו תשובותיהם עליה: מה היה חטאם?

תגובת אהרן על האסון הנורא נאמרת לנו רק בשתי מילים: "וידום אהרן"; ומאחר שלא נאמר, מה היתה תגובתו לפני ה"וידום" – הרי שביטוי זה סתום הוא ונתקשו בו המפרשים. הרמב"ן אינו מכריע בין שני פירושיו (שלפי האחד בכה בקול ונשתתק, ולפי השני ירדו עיניו דמעות ועתה פסק מלבכות). והנה מצאנו בכמה מקומות ברמב"ן דווקא את ההבנה הפסיכולוגית, בה הוא מסביר את פעולותיהם של אישי המקרא, וגם גדולי הגדולים אינם מאבדים בשבילו לעולם את "אנושותם", וגם הם נתונים לשמחה או ליגון, לקנאה או לכעס ככל האדם (עיין בדבריו לשמות ב', י"א: "ויצא אל אחיו" ; שמות ל"ב, ט"ז: "והלוחות מעשה אלהים המה" ; בראשית מ"ו, כ"ט: "וירא אליו יוסף" ); ולכן מוזרה היא הביקורת של אברבנאל על הרמב"ן:

כתב הרמב"ן שהיה אהרן בוכה וצועק במר רוחו, וכאשר דיבר משה – שתק ולא בכה עוד. ואינו נכון שירים קולו ויצעק לפני האלהים ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

לפי דעת אברבנאל אין הפועל "וידום" מציין כאן מעבר ממצב אחד למשנהו (כדעת הרמב"ן בשני פירושיו), אלא הוא תיאור מצבו של אהרן מרגע האסון: תדהמה גמורה. לפי ר' דוד צבי הופמן התגבר אהרן על כאבו, הוא "נרגע"; אולם לפי בעל "הכתב והקבלה" התעלה למעלה גבוהה ביותר של השלמה גמורה, של קבלת הדין מתוך אהבה.

לשאלה א (3) עונה בעל "גור אריה":

ומה שהפך רש"י את הפירוש, כדי לפרש לך: משום כך "וידום אהרן" כאשר שמע שבניו יראי שמים, אבל לא בשביל זה שאמר: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", שזה אינו טעם לדמימה, כי אם זה שאמר לו, שהם גדולים ממני וממך – ואם כן צדיקים הם.

אחרי סיפור האסון ותגובות משה ואהרן עליו (פסוקים א'-ה'), באים הציוויים שניתנו אחרי האסון, מהם נוגעים ישירות בהתנהגות המידית של אהרן ובניו אחרי האסון (פסוקים ו'-ז'), מהם נוגעים להתנהגות הכוהן בעתיד, ואף הם – כנראה – קשורים באסון (פסוקים ח'-ט').

בולטת כאן, ובייחוד בפסוקים ו'-ז' ובפסוקים י"ב-ט"ו, המגמה לדחות אבלות, לדחות כל עניין של צער פרטי, מפני עבודת המשכן. המשך העבודה – עבודת ה' – למרות כל מה שקרה, מסביר אותה בעל ספר החינוך כטעם למצווה קנ"ז:

שלא יצאו הכוהנים מן המקדש בשעת העבודה, שנאמר (ויקרא י, ז): "ומפתח אהל מועד לא תצאו". משורשי המצוה היסוד הבנוי לנו בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כן באמת, אם יניחוה יהיה זלזול בה, ויהיו מראים בעצמם, שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה' ית', אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר...

אולם כיצד מתקשרים הפסוקים ה'-י"א לפסוקים שלפניהם ושלאחריהם, ובייחוד מה הקשר שביניהם ובין האסון?

ויש להקדים לשאלה ב את דברי רש"י לפסוק ב':

"ותצא אש": ר' אליעזר אומר: שלא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
ר' שמעון אומר: שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש.

יש להבין דברי ר' שמעון, שלא רצה לומר בזה שמתו על עברם על דבר אשר לא נצטוו עליו – ולא רצה ר' שמעון לומר שזו היתה העבירה שעליה עברו, והלא הכתוב אומר בפירוש (י', א'): "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" (ועיין בגיליון שמיני תשט"ז דברי הספרא ש"הוסיפו אהבה על אהבה" ודברי ויזל והירש המפרשים את דברי הספרא האלה, וכן בגיליון תשט"ו את דברי בעל "העמק דבר"), אלא שרצה ר' שמעון להסביר, מה היתה סיבת הסיבה למותם, מהו שהביאם לצאת מגדרם, וכנראה שיכרון היין ממש הוא שהביאם לשיכרון ההתלהבות והאקטזה – וכל אלה הם חילול העבודה, אשר אינה אלא קיום רצון הבורא כפי שציווה עליהם.

וכן פירשו הרמב"ן:

"יין ושכר אל תשת": ...והטעם בצוואה הזאת עתה שלא יתעה הכוהן בשכרות היין ויבוא לידי מחשבה שאינ כהוגן וימות בה כאשר עשו בניו. ויתכן כי מה שדרשו שהיו נדב ואביהוא שתויי יין, לומר כי מפני יינם טעו באש זרה, לא שיהיה העונש מפני הין, כי עדיין לא הוזהרו ממנו.

אולם עתה יש לעבור לפסוקים ט'-י"א שהם קשים מבחינה תחבירית. האם הפסוקים י' וי"א ("ולהבדיל"; "ולהורות") הם משפטים נטפלים למשפט הראשי (פסוק ט'), או הם משפטים ראשיים מחוברים לפסוק ח'? ועוד: אם משפטים נטפלים הם, הן צריך היה לומר: "ובהבדילכם בין הקודש ובין החול", או – אם משפטים נטפלים של תכלית הם – "למען תבדילו, או פשוט "להבדיל" – אך לא "ולהבדיל"; ואם משפטים ראשיים הם – הן יחסר בהם הנושא, והיה לו לומר: "והבדילו"; "והורו", כמו שאמר "אל תשת".

במפרשים שהובאו בשאלה ב מיוצגים שתי התפישות התחביריות דלעיל. לפי רש"י הפסוקים י' וי"א הם שני משפטים נטפלים של תכלית. ויזל קרוב לו בזה שאף הוא תופש את הפסוקים י' וי"א כמשפטי תכלית, אך לא כמשפטים משועבדים, אלא כמחוברים למשפט הנטפל של "בבואכם"; ואילו בעל "העמק דבר" והופמן תופשים את הפסוקים י' וי"א כמשפטים ראשיים.

לשאלה ב (3). לפי רש"י וי"ו זו של "ולהבדיל" פירושה "למען" (וי"ו התכלית), ומצאנו דוגמתה בהרבה מקומות, כגון:
(דברים י"ז, ט"ז):

"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם";

(דברים י"ז, י"ז):

"וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ".

לשאלה ב (5). לדעתו של הופמן הפסוקים י' וי"א הם משפטים ראשיים עצמאיים המחוברים לפסוק ט' על ידי וי"ו החיבור. הוא מביא את ראייתו מן הפסוק שמות ל"ב, כ"ט: "מלאו ידכם היום לה'... ולתת עליכם היום ברכה", אשר גם שם המשפט השני אין בו נושא ונשוא בצורת פועל נטוי, כי אם מקור בלבד – כמו בפסוקינו (י' וי"א), ומפרשו הופמן: "מלאו ידכם... ותנו עליכם...".

לשאלה ג 1.

(1) לשם מה נאמר: "לפני ה'", והלא די היה לו לומר "וימותו"!

(2) לפי דעת הפרשנים "לפני ה'" אינו אלא קביעה אובייקטיבית של מקום המעשה (בתוך המשכן), ואילו לפי ראב"ע זו קביעה סובייקטיבית של כוונת המעשה.

לשאלה ג 2. הראב"ע מתנגד לפירוש חז"ל, העונים לשאלה: והיכן דיבר ה'? בהבאת פסוק מפורש (שמות כ"ט, מ"ג): ולפי דעת הראב"ע אין זו ציטטה של מה שנאמר במפורש במקרא, אלא של מה שנאמר לו, אך לא נכתב. ובדרך זו הלך ראב"ע (בניגוד לרש"י) בכמה מקומות, כגון בשמות י"ד, י"ב:

            "הלא זה הדבר אשר דברנו": איננו מפורש, רק ידענו כי כן היה.

לשאלה ג 3. זו שאלה קשה. דברי הראב"ע סתומים כאן ביותר. בכמה מקומות נוהג הוא לרמוז לפסוקים במקומות אחרים בלי לסמן בדיוק אל מה ירמזו מיליו, ו"חידות" אלה עניין הם למפרשיו לענות בו.

אם ירמוז לפסוק בדברים י"ד, א', הרי הכוונה היא, שעליכם להצדיק עליכם את הדין. אלא שבכל זאת אין דמיון בין מקומנו ובין המקום ההוא. הן במקומנו מדובר על נוהגי אבלות שלא אסרתם התורה בדרך כלל, ושם ("לא תתגודדו") הן אלה דרכי אבלות פסולים, דרכי עובדי עבודה זרה – ואין עניינים הנה. אולם אם הרמוז הוא הפסוק בדברים י"ב, י"ז, הרי הדמיון פורמלי בלבד. מילת הפניה מכוונת פעם אל קבוצה רחבה ופעם אל קבוצה מצומצמת שהיא חלק מן הרחבה יותר. והדוגמה מדברים ג', י"ח הברורה ביותר: בכל הפרקים מראשית הספר ה"אנחנו" הוא כל ישראל, וה"אתם" אף הוא כל ישראל, ואילו כאן, בלי כל מילת מעבר, ה"אתכם" מכוון לקבוצה מתוך כל ישראל, לשני השבטים וחצי. וכן בדברים י"ב, י"ז שפונה אל הלויים (במעשרותיהם) או אל כל ישראל (במעשר שני), ובלי כל מילת מעבר הפניה הנה אל הכוהנים במילים "ובכורות בקרך וצאנך". וכן במקומנו משתנה הפניה מן אהרן ובניו אל כל ישראל. אלא שבכל זאת אין פסוקנו דומה לפסוקים ההם, מפני ששם מדובר גם בפניה אל הקבוצה הכוללת, וגם בפניה לקבוצה המצומצמת – בגוף שני; ואילו אצלנו, הרי עם שינוי הנושא בא גם השינוי בגוף הפועל.

כללו של דבר, נסכים עם אחד מפרשני הראב"ע האחרונים ר' יונה בר' שלמה פילווארג בספרו "בני רשף" (פעטרקוב תר"ס):

יפה עשה מוטו"ט (ר' שמואל בן סעדיה מוטוט, מפרשני ראב"ע הראשונים), שהודה ולא בוש לומר: "לא ידעתי", מיתר המפרשים שבדו בזה דברים שאין להם שחר ולא עניין לדברי הרב.