הפטרה לשבת זכור

בהפטרה זו של פרשת זכור עסקנו בגיליון לפרשת ויקרא תשי"ט, ושם עמדנו על חלקו הראשון של הפרק ובייחוד במהות חטאו של שאול, בשאלה הגדולה של רחמים הנחשבים לחטא. הפעם עסקנו רק בשני פסוקים והרחבנו את היריעה על יחסם של הנביאים לקרבנות. להבנת דברי הרמב"ם יובאו בזה תחילת דבריו (חלק ג, פרק ל"ב):

...שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה' משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו ית' כמו שאמר (דברים ד, לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל", ולהינתן לעבודתו כמו שאמר (דברים יא, יג): "ולעבדו בכל לבבכם", ואמר (דברים יג, ה): "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם – לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה' ויאמר: ה' ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה – אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה! ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם, והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם, לשמו ית' וציוונו לעשותן לו ית', וציוונו לבנות היכל לו (שמות כה, ח): "ועשו לי מקדש"; ושיהיה המזבח לשמו (שמות כ, כא): "מזבח אדמה תעשה לי; ושיהיה הקרבן לו (ויקרא א, ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'": ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו. והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית, שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמיתית באומתנו, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם. (ישתוממו = ישארו שוממים, ריקים, מחוסרי תוכן).
ואני יודע, שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה, ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי: איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים – והם כולם בלתי מכוונים לעצמם – אבל הם מפני דבר אחר (לשם תכלית אחרת), כאילו הם תחבולה שעשה ה' לנו להגיע אל כוונתו הראשונה? ואיזה מונדע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו (הקרבנות) אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השניה! – שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק, ואגלה לך אמיתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה, והוא אמרו (שמות יג, יז-יח): "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים.. ויגב אלהים את העם דרך המדבר". וכמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת, עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן ציווה בזאת המצוה אשר זכרנו (הקרבנות), מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבל לפי הטבע, עד שיגיע הכוונה הראשונה, והיא השגתו ית' והנחת (עזיבת) עבודה זרה. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבודות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כך ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום – כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו במושכל ראשון, ויניחם כולם פתאום.
וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגיבורים, והיפוכם (הפינוק, הנוחיות) יולידו רך לבב, וניולדו גם כן (במדבר) אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות; וכל זה היה במצוות אלהיות על ידי משה רבינו (במדבר ט, כג): "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", כן בא זה החלק מן התורה (תורת הקרבנות) בתחבולה אלהית, עד שישארו עם מין המעשה מורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה.

לשאלה זו של יחס הנביאים לקרבנות נביא בזה קטעים מתוך ספרו של יחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית" כרך שלישי (ספר ראשון) עמוד 80:

באידיאה הישראלית גלום היה שינוי ערכים דתי יסודי (שינוי נגד העולם האלילי). את היחס שבין האל ובין העולם היא יכולה לתפוס רק תפיסה אחת: חסד. העולם הוא רצון האל, הגשמת דברו, גילוי של מידת החסד והטוב... הדת היא מתנת חסד, שנתן האל לאדם כדי לרוממו ולהעלותו. בה גילה האל את עצמו, את "שמו" לאדם, בה הודיע לו את "דרכיו, את מידותיו, את רצונו. האידיאה הזאת בטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון, כמו שמעריכה אותו האלילות. באלילות יש לפולחן ערך על-אלהי, בפולחן (האלילי) תלוי גורל חיי האלוהות. במקדש (האלילי) שומר הכוהן את משמרת סוד חייהם, מותם ותחייתם של האלים. הקרבן הוא "טבור העולם, גורל האלים! החג הוא חג חייהם של האלים עצמם. ואילו לפי אמונת ישראל אין לפולחן שום ערך על-אלוהי, ואין "גורל" האל תלוי בו בשום בחינה. תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצוה אלהית, מגילויי החסד האלהי. אין לאל "צורך" בה, היא רק מתנת קודש לאדם. תכליתה לשמש סמל וכלי למשמרת דעת האלהים, שנתן האל לאדם, אמצעי לקידוש שמו, מזכרת בריתו. מפני זה ערך הפולחן הוא לא מוחלט אלא מותנה. ערכו בהיותו סמל לחסד האלהי ולבריתו עם האדם, ואם ניטל ממנו ערך זה, באשמת האדם, הרי הוא נהפך לכלי ריק, לחרס נשבר.
הפולחן הוא לא חסד האדם עם האל אלא חסד האל עם האדם.

שם, כרך שלישי (ספר שני) עמוד 444:

הדרישה של ירמיהו מתאימה לכל מטבע נבואתו: לא זבח, אלא קיום כל דברי הברית. הניגוד הוא: מעשה פולחן חיצוניים לעומת אמונת אמת וקיום נאמן של התורה. שירמיהו אינו שולל במיוחד את פולחן הקרבנות נמצאנו למדים מיד, יא-יב: עם "עולה ומנחה" הוא כולל כאן רינה ותפילה. והלא ירמיהו עצמו מתפלל, וגם מצוה הוא על תפילה (כט, ז1 יב). אם ירמיהו אומר, שהאל אינו רוצה בעולה ומנחה של "העם הזה", אין זה אלא מפני שמעשיהם רעים, ואם הוא אומר, שזבחיהם לא ערבו לה', מפני שלא הקשיבו אל דבריו (ו, כ-כא), הרי הוא רומז (בעקבות הושע ט, ד), שאם הם מקשיבים, זבחיהם ערבים לו.

שם עמוד 443:

...לשולל פולחן הקרבנות עשתה אותו (את ירמיהו) רק התאולוגיה הנוצרית-הליברלית על ידי מחיקות והשמטות, כמנהגה.

עוד יש לומר: יתכן שהעמדת הקרבן במקומו הראוי לו והגבלת ערכו לעומת ערך השמיעה בקול ה' מובנת ביותר לשמואל הנביא, אשר בעיניו ראה את הארון עצמו נופל בשבי בידי האויב והבין (כדברי המלבי"ם), "כי ארון הברית אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו". הוא ראה את הסכנה בהיהפך האמונה בכוח הארון וכלי המשכן ["נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו יושיענו מכף אויבנו" (שמואל א' ד, ג)] לתחליף, במקום פשפוש במעשים ועשיית תשובה.

שאלה ב עוסקת בהשוואה המוזרה שבין חטאו של שאול, חטא "המרי" = חוסר המשמעת, ובין חטא הקסם והתרפים. מהו הצד השווה?

רד"ק ואברבנאל רואים את הדמיון מצדו הפורמלי. בשניהם אין החוטא משליך יהבו על ה' ומקבל על עצמו את עולו בלבד. אלא שרד"ק מבליט בעיקר את חטא המעביר בטחונו מה' אל מי שאינו אלוה, וכאן, בנקודה זו, חולשת פירושו; הקוסם אמנם חדל לבטוח ביכולתו המוחלטת של ה' ושם בטחונו בקסמיו, ובכך הוא רואה בקסמים כוח המגביל את רצונו ויכולתו של הכל יכול. אך אין לראות קו זה במי שחוטא בחטא המרי, ונמצא שאין זה הצד השווה שבשניהם.

לדברי אברבנאל הדמיון הוא שלילי בלבד. זה כזה אין שומעים בקול ה', אין מקיימים מצוותיו. לפי זה אין להבין כלל למה בחר שמואל הנביא דווקא בקסמים כדי למצוא השוואה לחטאו של שאול. המוזר והמפתיע בדברי אברבנאל הוא יחסו החיובי לקסם אשר "כשלעצמו אינו מעשה רע" (ולא חל ולא הרגיש את שכבר הרגישו חז"ל, שהכשפים מכחישים כוחו של ה'), לדעתו רע הוא רק באשר נאסר. ומדמה הוא את הקסם לרחמי שאול על אגג, רחמים במקום שאסרם ה'.

עוד יותר קלושה ההשוואה לפי תפישת הפירוש השלישי, לפיה הצד השווה הוא חומרת העבירה בלבד; ואם תאמר: הן יכול היה הנביא – לפי זה – לבחור בעבירות רבות גדולות וחמורות כדי להשוותן למרי? הנה תשובתו של אהרליך כי הקסם והדברתו והסרתו מגבול ישראל מילאו תפקיד בחיי שאול, והנביא שמואל בהשוותו את חטאו של שאול בקסם יפגע איפוא בנימי נפשו הכמוסים ביותר.

לשאלה ג (1). העלמת החטא – כתובה בדברי אלבו המובאים בגיליון (פסוק כ'): "אשר שמעתי בקול ה'"; ההתנצלות בדברי שקר – (פסוק כ"ד): "כי יראתי את העם"; ואהבת הכבוד – כשהודה שאול אח"כ שחטא ואמר (פסוק ל'): "חטאתי" סתם, הסכים שמואל לשוב עמו, אבל לפי שגילה שאול דעתו. זו היתה בעבור הכבוד, שאמר: "כבדני נא נגד זקני עמי", ולא לאהבת ה', לא נתקבלה תשובתו (ר' יוסף אלבו שם).