לאחר מעמד הר סיני

הפסוקים האלה הבאים לאחר מתן תורה, מעוררים פליאה: מה החזרה הזו של איסור עבודה זרה – הלא בדיבור השני מעשרת הדיברות הזהיר עליה הרבה: "לא יהיה לך..."; "לא תעשה לך..."; "לא תשתחוה להם..."; ומה בא פסוקינו כאן להוסיף עליו?

עסקנו בפסוקים אלה כבר פעמיים, בגליונות יתרו תש"ך ויתרו תשי"ב.

פסוק כ' מעורר גם פליאה תחבירית. לפנינו כאן חזרה מיותרת לכאורה על הנשוא "לא תעשו"; והלא שני המושאים "אלהי כסף ואלהי זהב" יכלו להתקשר עם נשוא אחד. ועוד יש לשים לב לכך שלא חילקו בעלי הטעמים את פסוקנו לשני משפטים, אשר כל אחד נושא, נשוא ומושא לו ("לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם"), אלא קבעו את האתנחתא מתחת למילת "אתי"! ונמצא המשפט הראשון "לא תעשון אתי" חסר מושא!

ואחרי ראיית הקשיים האלה יש להבין את שלושת התנאים, ששלושתם אינם מייחסים "אלהי כסף" כמושא ל"תעשון" (בהתאם לבעל הטעמים). ר' ישמעאל מפרש "אתי" = הנמצאים אתי, וכדברי המלבי"ם המפרש:   

שלא תעשו צורה מכל דבר הנמצא אתי במרום.

ור' נתן מפרש "אתי" – "אותי", וזה פירוש "מאיר עין" למכילתא:[1]

כלומר: לא תעשה דמיון אותה צורה, דהיינו גוף אדם, שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א, כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

ור' עקיבא מפרש "עשיה" במובן של התנהגות ו"אתי" – ביחס אלי.

וההבדל הזה בולט יפה בתרגום האנגלי של המכילתא,[2] שתרגם את המילים "לא תעשון אתי" –

            לפי ר' ישמעאל: Ye shall not make with Me…

            לפי ר' נתן:  Ye shall not make Me…             

            לפי ר' עקיבא:  Ye shall not do with Me…     

לשאלה א (4). ר' עקיבא מסתמך על שני מקומות במזמור קט"ז המסתיימים שניהם באותן המילים, אלא שמביא כאן רק פסוק אחד, והכוונה לפסוקים: 

"כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא"

(תהילים קט"ז, י"ג);

"צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא"

(תהילים קט"ז, ג'-ד', אע"פ שאינם בפסוק אחד!).

וכן הגירסה בילקוט שמעוני למקומנו.

לשאלה א (5). תקופתו של ר' עקיבא, תקופת גזרות השמד של הדרינוס, בה היו הורגין על המילה ועל תלמוד תורה זקוקה היתה לאותן דרשות המעלות את ערכן של היסורים ומלהיבות את העם לקבל יסורים באהבה. ברוח זו היא גם דרשתו בספרי לדברים ו', ה':

"ובכל נפשך ובכל מאדך": ר' עקיבא אומר אם נאמר "בכל נפשך", קל וחומר "בכל מאדך"? אלא: בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בין במידת הטוב בין במידת הפורענות. וכן דוד הוא אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" – "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".

לשאלה ב. המידה "סרס הפסוק ופרשהו" היא המידה הל"א בברייתא של ר' אליעזר בר' יוסי הגלילי על ל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם, ונקראת שם בשם "ממוקדם שהוא מאוחר בעניין". וראה הערתנו למידה זו בהסברים ותשובות לפרשת בוא של השנה. הסבנו שם לב הלומדים לדברי הרמב"ן לבראשית ט"ו, י"ג ולרשימת הפסוקים המובאים שם כדוגמה לפסוקים אשר יש לפרשם על פי מידה זו. אך בגיליון שלפנינו יתברר, שלא תמיד השימוש במידה נראה לנו הכרחי (כשם שהוא משכנע, הכרחי בדוגמאות ההן), הלא נראה שרש"י מפרש את פסוקנו מבלי להזדקק לשימוש במידה ההיא.

קושי נוסף הוא גם במילה "אזכיר" וכבר מודגש הדבר בירושלמי ברכות פ"ד הלכה ד': "תזכיר" אין כתוב, אלא "אזכיר". והנה מחלוקת בין חכמי התלמוד אם יש להבין את הפסוק כסדרו (וכן הבינו רש"י כאן), אם יש לסרסו כר' יאשיה. ומה שהביא את ר' יאשיה לפרש פסוקנו על ידי סירוס הוא מה שנאמר (דברים י"ב, י"ג): "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום", ולכן פירש: באותו מקום שאבחר בו, שם אזכיר את שמי. ואף פרופ' קאסוטו רואה במקומנו רמז ברור "לריכוז הפולחן", היינו לאיסור במות, שהרי המדובר בכל הפסקה במזבח אחד. ועוד גרם לסירוס כנראה שלא נאמר "בכל מקום", אלא "בכל המקום". מילת "אזכיר" יש לפרש לפי כל הדעות הנ"ל: אשר אתן רשות להזכיר, אשר ארשה שיזכר שמי שם.

לשאלה ג. בפרקי אבות אין פסוקנו מתפרש על ידי סירוס, וגם מובנו של "אבוא אליך" אינו מתפרש כהתגלות לעם כולו או כהשריית שכינתו בישראל, כי אם כהתייחדות אישית עם הפרט. ו"אזכיר" פירושו לפי דעת כמה מפרשים: אוורח שמדובר בשמי – בתורתי.

לשאלה ד. בהסבר טעם האיסור של "לא תבנה אתהן גזית" וכן גם הסבר טעמי שאר המצוות שהוזכרו בפסוקים אלה הולך קאסוטו כאן בדרך הנהוגה אצלו, של "להוציא מלבם של עובדי עבודה זרה", דרך שהלך בה לא אחת הרמב"ם בטעמי המצוות. נביא בזה את טעמו של הרמב"ם במורה נבוכים ג', פרק מ"ה לאיסור של "לא תבנה אתהן גזית":

אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל – כבר ידעת הסיבה שנתנו בו באמרם: "אינו דין שיונף המקצר על המאריך", וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו; והסיבה בו מבוארת וזה, שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחותיהם באבני גזית, והזהיר מהידמות בהם ושיהיה המזבח מאדמה לברוח מהידמנות בהם ואמר: "מזבח אדמה תעשה לי", ואם אי אפשר עשותו מבלתי אבנים – יהיו בצורתם הטבעית, לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת והוא: שלא נעבוד ה' כדמות עבודתם החלקית אשר היו עושים אותם לנעבדיהם. ועל זה העניין הזהיר בכלל ואמר (דברים י"ב, ל'): "איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני", רצוני לומר: שלא יעשו כן לשם לסיבה אשר אמר (דברים י"ב, ל"א): "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם". כבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם, אשר היתה בגילוי הערוה, מפני זה ציווה הכוהנים לעשות מכנסים לכסות בשר הערוה בעת עבודתם ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות "אשר לא תגלה ערותך עליו".

ויש דמיון מה בין דברים אלה ובין מה שאומר אחד משני הפרשנים שהבאנו. שני הפרשנים שבשאלה ד מצביעים על הקשר שבין הפסוקים, המהווים כולם – לדעתם – הדרכה והוראה בכיוון אחד. לפי בעל "הרכסים לבקעה" נגד יצר ההתהדרות והרצון להפוך עבודת ה' לעניין של ראווה בהיכלי פאר (המורה ינצל הזדמנות זו לשיחה רצינית על מכת הדור בשטח זה; ככל שמתרוקנת עבודת ה' מפנימיותה, מתרבה הפאר החיצוני של בתיה, של טקסיה); ואילו לפי קאסוטו נגד עבודת אלילים או כנגד השפעות מעבודות אלילים שמסביב.

ההוכחה לדעתם שפסוק כ"ב מועמד בניגוד לרצוי בפסוק כ"א הוא בוי"ו החיבור שבראש הפסוק. הפסוק מתפרש כך: ואם בכל זאת תרצה או תאבה לבנות לי מזבח אבנים...

------------------------------------------------------------------------------------

[1] ספר מכילתא דר' ישמעאל עם תוספות "מאיר עין" מאת מאיר איש שלום, וינה תר"ל, ונדפס מחדש ניו-יורק תש"ח.

[2] Mekhilta de Rabbi Ishmael, a critical edition… with an English translation by Jacob Z. Lauterbach, Jew. Publ. Soc. Of America, Philadelphia 1949