נאום יהודה

לפני גשת המורה ללמד את נאומו של יהודה יש להבהיר את כל קושי מצבו. מה יוכל לומר לשר המצרי? הן הגביע נמצא באמתחת בנימין, הן כל כובד ההוכחות המשפטיות נגדו. במה יוכל להצטדק? והן הוא בעצמו כבר היה מעבר לסף היאוש באמרו (מ"ד, ט"ז): "מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק..." ורק דברי יוסף האחרונים (מ"ד, י"ז): "ואתם עלו לשלום אל אביכם", שיש בהם אירוניה מרה עד מות ("לשלום"... "אל אביכם"), הם שעוררוהו להתאזר עוז, לשים נפשו בכפו, לנסות ניסיון אחרון לבטל את רוע הגזירה. ועתה – מאחר שאין בידו שום הוכחות, ומאחר ששום הכחשות לא תועלנה כלום – תלוי הכל בדברי פיו, אם יצליחו להשפיע על השר המצרי הזועם, אם יחדרו ללבו.

מתוך הנחות אלה יש לקרוא את הנאום ויש לפתוח בשאלות הכלליות (שאלה א). לשם חדירה לעומקו של הנאום יש לדרוש מן התלמידים לחלק אותו לפסקאות, כדי שיבינו קודם כל מה מבנהו.
יתברר שהוא בנוי משלושה חלקים:

(1)     פסוקים י"ח-כ"ט – סיפור של מה שהיה עד עכשיו;

(2)     פסוקים ל'-ל"ב – תיאור של מה שעלול להתרחש מעכשיו;

(3)     פסוקים ל"ג-ל"ד – הצעה ובקשה.

ועכשיו אפשר לגשת להסתכלות מדוייקת בפרטיו.

שאלה א (1) מוטב לדחותה עד לסוף כי היא עוסקת באופיו הכללי של הנאום, ומכיון שדבריו של יהודה בנאום זה רבי משמעות, ויש להבין כל פרט בנאומו הבן היטב, לכן תוכל התשובה לשאלה זו להתברר רק בסוף.

לשאלה א (2). כאן יתברר ללומד אופיו הדו משמעותי של נאומו.

לכאורה אין זה אלא סיפור העובדות. דבורך – דבורנו – דבורך. אולם מה הכוונה? למה לו ליהודה להזכיר ליוסף את הידוע לו יפה? ומיד ניווכח שאין זה רק סיפור היסטוריה, אלא שוועתו של המרגיש בהתעללות, טענת החף מפשע הרוצה לומר, כי פחים נטמנו לרגליו, ואין הוא מעיז לומר זאת בגלוי. וככה פירשו רבותינו במדרש תנחומא ה תוכן דבריו:

"אדני שאל את עבדיו" – מתחילה בעלילה באת עלינו. מכמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהן. שמא בתך באנו ליקח או אחותנו אתה סבור לישא? אף על פי כן לא כיסינו ממך דבר.

אבל מה שמגלה המדרש כשכבה עמוקה במשמעות דברי יהודה, זה מכסה יהודה בתתו לדבריו אופי של דין וחשבון אובייקטיבי, כאילו אינו אומר אלא מה שקרה: אדוני שאל את עבדיו:... ונאמר אל אדוני:... ותאמר:... ונאמר אל אדוני:... ותאמר אל עבדיך:... כמי שקורא מתוך ספר הפרוטוקולים מה שהיה.

לשאלה א (3). אולם דבריו רחוקים הם מהיות דין וחשבון אובייקטיבי של מה שהיה. המבחר של העובדות המסופרות ב"דו"ח אובייקטיב" כביכול זה הוא קפדני ביותר. בגיליון ויגש תש"ה העמדנו בצורת טבלה[1] זה מול זה את השיחה בין יוסף ובין אחיו כפי שהתנהלה באמת, כמסופר בפרק מ"ב (פסוקים ט'-כ') והשיחה כפי שמוסר עליה יהודה כאן (פסוקים י"ח-כ"ג). וראוי למורה לרשום טבלה זו על הלוח, כי רק בהעמדה כזו (ולא מתוך דפדוף בין דפי הספר אחורה וקדימה), מתבלט החסר והיתר, והדברים באמת "מאירים ושמחים", ולא יקשה על התלמיד לראות ולהבין, כי כל מה שלא יועיל, כל מה שעלול להרגיז את השר המצרי, כל מה שעלול לסבך עוד יותר – השמיטו יהודה ולא הזכירו אף ברמז.

להשמטה שבה עוסקת שאלה א (3) עונה אברבנאל:

והנה לא הזכיר לו תואנת המרגלים, כדי שלא יפתח פה לשטן ולא ישוב לדבר בה עוד.

ואפשר לענות לשאלה זו גם תשובה אחרת: לא טוב להזכיר לפריץ כמוהו, שטעה, שחשד בכשרים, שעשה עוול.

לשאלה א (4). בשאלת "המילות המדריכות" או מילות המפתח עסקנו בגליוננו לא פעם.

בכיתה כדאי למורה לפתוח בשאלה מוקדמת. אל יגיד לתלמידיו מה הן המילות המדריכות – כפי שהן כתובות בגליוננו. אלא ישאל אותם הן לעצם המילים האלה (אב, עבד, אח) והן למספר הופעתן בנאום. על ידי כך יביא אותם לחזור ולקורא שנית ושלישית ולא בקריאה מיכנית אלא בתשובמת לב, בעיון. ורק אחרי שימצאו התלמידים את הכתוב בשאלתנו (14 פעמים "אב", 13 "עבד" וכו') תבוא השאלה לסיבת השימוש המרובה במילים אלה דווקא. ואף כאן לא קשה לתלמידים למצוא את התשובה: המילה "אב" ועוד יותר "אבן זקן" הרוויה אסוציאציות רגשיות, זו המילה היקרה המעוררת אף בלבו של אדם קשה המית מה,[2] זו המילה המעובדת על כל אדם באשר הוא אדם. ויש לשים לב: במה יוכל יהודה לזעזע נימי נפשו של המצרי הזר הזה, אשר כל עולמו – מנהגיו, אמונותיו, ערכיו כה שונים וכה רחוקים מעולמו של יהודה? מהו הדבר המשותף לשניהם אשר בו יוכל להגיע עדיו? בהזכירו לו יחסי אב לבנו, כי "אב" ו"אב זקן" יש (או היה) גם לשר המצרי. והוא הדין למילים האחרות, שכולן בעלות מטען רגשי.

לשאלה ב. מתוך הטבלה שדיברנו עליה לעיל יתברר ששאלה זו "היש לכם אב או אח" לא נשאלה על ידי יוסף כלל. הייתכן שיספר יהודה ליוסף שאמר מה שלא אמר? (ואין לטעון: הלא גם ליעקב סיפרו, ששאל "האיש" שאלה זו [עיין מ"ג, ז': "שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו...",] כי ליעקב ייתכן ששינו מן האמת כדי להצדיק עצמם בפניו, כדעת כמה מן המפרשים, ואין יעקב יכול לתפשם בסטיה זו מן האמת, אך, הייתכן שיאמר ליוסף "אדוני שאל" – אם לא שאל?) וזו הקושיה שמתרצה האברבנאל. אברבנאל הולך כאן בדרך חביבה עליו, לקרוא פסוקים – אף כי אין בהם שום סימן שאלה – כאילו נאמרו בשאלה, "בתמיהה".[3]

אין צריך לומר שהסבר זה של פסוקנו נוגד כל סגנון מקראי. הן לו היתה זו שאלה היה הכתוב אומר "וכי אדוני שאל" או "השאל אדוני...".

ועל דרך הפשט יש ליישב את קושייתנו כפי שיישב אותה הרמב"ן (מ"ב, ל"ד: "ואת הארץ תסחרו" ), שבאמת שאל יוסף שאלה זו, ולא הזכירו הכתוב במקומו והזכירו אצלנו, כי מדרך הכתוב לקצר במקום אחד ולהאריך במקום שני, כדי למנוע חזרה ולהביא כל דבר במקום הראוי והמרשים ביותר.

לשאלה ג. דעה אחת: שימת עין = ראיה; דעה שניה: שימת עין על = שמירה, טיפול, התייחסות טובה, ראיה בעין טובה. אם נזכור את אשר אמרנו בשאלה א (2), שיהודה לכאורה מספר רק עובדות ואילו בשכבה עמוקה יותר של דבריו טוען טענות, הרי מתקבלת יותר דעת רמב"ן וספורנו. והמדרש אשר – כאמור – מגלה את משמעותם הסמויה, התוקפנית של דבריו, אשר מכסה יהודה עליהם במסוה של הכנעה, אף הוא מפרשם כך. והביא רש"י את דברי המדרש:

"כי כמוך כפרעה" (מ"ד, י"ח): ד"א: מה פרעה מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן. וכי זוהי שימת עין שאמרת לשום עיניך עליו?

לשאלה ד. משפטים אשר נושאם אינו ברור לא מעטים במקרא. כאן לפנינו דוגמה טיפוסית של משפט מורכב ממשפט תנאי ("ועזב את אביו" = ואם יעזוב את אביו) ומשפט תוצאה ראשי ("ומת" = ימות). והשאלה היא: האם הנושא של המשפט הראשון (הנער) נשאר נושא גם במשפט השני, כדעת רש"י, או הנושא משתנה, והמושא של המשפט הראשון ("אביו"), שהוא גם שם העצם האחרון במשפט, נהפך לנושא במשפט השני,   
כדעת הרשב"ם.[4]

רש"י בוודאי מכריע כפי שהכריע כדי שלא יהיה פסוקנו ופסוק לא כפל מיותר.

שאלה ו 1. קשורה בשאלה א (2). וכי מספר יהודה ליוסף את אשר ידע יוסף כמוהו? ותירוץ רש"י הוא שוב בדו-משמעותם של הדברים. לכאורה סיפור המעשה, דברים כהוויתם; ואילו בעומקם – טענות ותביעות.

לשאלה ו 3. הקושי הוא כדברי הרא"ם: לא יתכן לומר שנשאר לבדו לאמו, אלא בהיות אמו בחיים, אבל אחר מיתתה צריך לומר שנשאר הוא מאמו. לכן תיקן רש"י: "מאותה האם" ולא "לאותה האם".

ובדומה לזה אומר בעל "באר יצחק":

ממשמעות הלשון שבא לעורר רחמים בלבו גם מצד האם, שלא נותר לאמו רק הוא לבדו. ובאמת לא יתכן זה, שהרי כבר מתה אמו; לזה כתב רש"י ז"ל שגם בזה כיוונו רק לאביהם, שלא מפאת היותו בן זקונים לבד ראוי לחמול על אבינו, אבל גם מפאת היותו יחיד לאמו האהובה ולא נשאר לאבינו זכר ממנה רק הוא לבדו ובו ינחם מאד אחרי אמו.

השאלות האחרונות הן חשובות ביותר ומתאימות להוראה בבית הספר גם בכיתה שאין בכוחה להעמיק בהבנת פרשנים ולהבין דיוקים בלשון ובסגנון.

לשאלה ז. התמיהה שבדברי יהודה תבלוט יותר, אם תועמד הצעתו מול הצעת ראובן:

            ראובן (מ"ב, ל"ז): "את שני בני תמית – אם לא אביאנו אליך".

            יהודה (מ"ג, ט'): "אם לא אביאותיו אליך... – וחטאתי לך כל הימים".

בשעה שראובן מציע בדבריו את העונש על החטא, בא בדברי יהודה במקום תיאור העונש, אשר מוכן הוא לקבל על עצמו – ה"וחטאתי לך". והוא שאמרו חז"ל (אבות ד', ב'):

"שכר מצוה – מצוה, ושכר עבירה – עבירה".

ויש מפרשים כך:

            "ולא תטמאו בהם – ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מ"ג);

            "והתקדשתם – והייתם קדושים" (ויקרא י"א, מ"ד).

וכן ספרי דברים י"ט, י"א:

"וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו" (דברים י"ט, י"א) – מכאן אמרו: עבר אדם על מצוה קלה – סופו לעבור על מצוה חמורה.
עבר על (ויקרא י"ט, י"ח): "ואהבת לרעך כמוך" – סופו לעבור על (שם): "לא תקום ולא תטור", ועל (ויקרא י"ט, י"ז): "לא תשנא את אחיך", ועל (ויקרא כ"ה, ל"ו): "וחי אחיך עמך" – עד שיבוא לידי שפיכות דמים. לכך נאמר: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו".

וכך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "את הברכה אשר תשמעו..." (דברים י"א, כ"ז):

אם כן זהו עצמו מה שתשמעו אל מצוות ה' הוא הברכה, ולא תחשבו שהשכר שבעולם הזה הוא דבר שחוץ מהמעשה, וכמו האדון שיעד לעבדו שכר אם ישמע למצוותו ועונש אם ימרה דברו, שזה תלוי ברצון האדון ואינו רצוף בטבע המעשה עצמו; לא כן הוא, כי אם דומה למה שאומר הרופא לחולה, שאם ישמור הסדר שנתן לו ברפואה, יהיה בריא, ובהפך ימות, שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו.

לשאלה ח. עיין בעיונים לפרשת השבוע מקץ תשי"ז, שלא עשה יוסף מה שעשה מתוך רגש נקמה, על זה ירמוז כבר בפסוק מ"ב, ט'. "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם", ולא נאמר "ויזכור יוסף את אשר עשו לו". כל פעולותיו מתבארים לנו, אם נבין שכדי לחזור בתשובה שלמה, ולהוכיח את השתנותו הגמורה, צריך אדם לבוא שנית לאותו ניסיון שבו נכשל בפעם הראשונה, באותן הנסיבות ממש. אך הן אי אפשר להחזיר את גלגל הזמן אחורה! ואילו התוודע יוסף לאחיו והיו אחיו מראים לו עתה כל ידידות ואחווה וייטיבו עמו כל טוב – וכי תשובה היא זו? והלא הוא עתה משנה למלך מצרים, והוא מכלכלם ברעב, והלא כל הימנעותם ממעשה רב, לא תהיה איפוא אלא (מה שכינה הרמב"ם) "מיראה ומכשלון כוח". ולכן צריך יוסף לנסותם על ידי שהביא את בנימין (העומד בעיני אביו וביחס אביו אליו במקומו) במצוקה, אף זה הוא בן רחל, ואף הוא מובדל מאחיו. והמצוקה גדולה מאד, ובכוח ילקח בנימין מהם, בכוח אשר אין להם כל סיכויים להתמודד עמו ולנצחו. ועתה יבחנו בזה, אם ישאירוהו בצרתו ויחזרו שוב אל אביהם ויאמרו: "לא אשמנו, בכוח נלקח מאתנו בנימין" – אם אם לא יעשו כך, ויהיו מוכנים למסור נפשם עליו.

וברגע שסיים יהודה דבריו (בראשית מ"ד, ל"ג): "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני" – יכול יוסף להיוודע לאחיו. תם הניסיון.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] דוגמאות לטבלאות כאלה, העוזרת בדרך ויזואלית "לראות" את ההבדלים שבין סיפור וחזרה עליו ומבליטות את ההשמטות, ההוספות והשינויים – עיין בגליונות בראשית תשט"ו; חיי שרה- תשט"ז, תשי"ט, תש"ך; מקץ תש"ט; ויחי תשי"א; ויקרא -  תשי"ט, תשט"ו; בלק תשי"ט; פינחס תשי"ג; מטות תשי"ז.

[2] בספרות החדשה העוסקת בשאלות סמנטיות הצביעו רבות על השימוש במילות בעלות מטען רגשי ("Words of emotional value"; Emotional appeals"; "The emotive use of words").

השימוש נפוץ ביותר בנאומים, בלימוד סניגוריה ובתעמולה למיניה, בכל מקום שיש להניע את השומע לפעולה ובמקום שאין בהוכחות הגיוניות ובנימוקים ענייניים כוח להשיג את המבוקש.

[3] עיין בדבריו לבראשית ט"ז, י"ב: "והוא יהיה פרא אדם"; ועיין גם בדבריו לתהילים קמ"ד, ט"ו: "אשרי העם שככה לו", פסוק שהוא קורא – נגד כל כללי התחביר והסגנון המקראי – כשאלה ריטורית.

[4] בעיה מסוג זה – בראשית ט"ו, ו':

"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"

 – מי חשב צדקה למי? ועיין גיליון לך לך תשי"ז.

עיין גם בפרשתנו, בראשית מ"ו, כ"ט:

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"

 – מי נפל על צוארי מי? ועיין גיליון ויגש תשי"ח.