ויצב יעקב מצבה
בראשית פרק לה, פסוקים יג - יד
גיליון זה קשה הוא ביותר, אינו עניין לכיתת בי"ס אלא מותאם הוא ללומד מעצמו. אומנם מתוך דברי הירש ובייחוד דברי הרב קוק יוכל המורה לקחת רעיונות כאבני בניין לשיעורו, אלא שיהיה עליו לנסח את הדברים ניסוח אחר, פשוט יותר.
גליוננו זה עוסק בשני פסוקים בלבד אלא שנופו נוטה לכמה מקומות. הלא הם: בראשית כ"ח, י"ז-י"ח; ל"ג, כ'; ל"ה, ז'; דברים ט"ז, כ"ב. כל הפסוקים האלה צריכים להיות נגד עיני הלומד טרם יגש לפתור את שאלות גליוננו.
בשאלה א יש לשים לב לכך שלא מה שקשה לרד"ק וספורנו הוא הקשה לרש"י. לרש"י קשה כאן היתור של מילים שאינן מוסיפות להבנתנו כלום. (והשווה דברי רש"י לפסוק בראשית כ"ח, ה':
"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו"
רש"י:
"אם יעקב ועשו": איני יודע מה מלמדנו.)
שהרי הזכרת שם המקום שבו אירע מאורע, אחר שאותו מקום כבר נזכר לפני כן ולא נזכר שינוי מקום בינתיים – מיותר הוא, וצריכים אנו לחפש לו משמעות מיוחדת.
לדוגמה: אחר שכבר נאמר בפרק י"ד, י"ג "והוא שוכן באלוני ממרא" – ולא נאמר בפרקים הבאים שעזב אברהם את המקום ושעבר לשבת במקום אחר – אין צורך להזכירו בתחילת וירא (י"ח, א'): "וירא אליו ה' באלוני ממרא" – כי כבר ידענו ששם ישב ולא הגיד ששינה מקום מושבו. ומכיוון שאין למילים אלה תפקיד של מתן "אינפורמציה" – לכן מפרשן רש"י כבאות להבליט, לרמוז, ללמדנו לקח אחר. ("ממרא": הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו [אל אברהם] בחלקו.) וכן הוא במקומנו: הרי נאמר בפסוק ט' של פרקנו:
"וַיֵּרָא אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד"
רש"י:
"עוד": פעם שני במקום הזה, אחד בלכתו ואחד בשובו.
– ואם כן הקושי הוא: לשם מה נאמר בפסוק י"ג: "במקום אשר דבר אתו"? ובזה הוכרעה שאלה א (1).
לשאלה א (2). יש כאן הבדל רב בין תפישת קדושת המקום עצמו, לגבי רש"י ולגבי "גור אריה". ועיין דברי רש"י "מה נורא המקום הזה" (כ"ח, י"ז) . מכיוון שכנראה אין רש"י רוצה לייחס "קדושה" למקום עצמו, לכן לא הלך בדרך שמציע בעל "גור אריה".
עיקר גליוננו הוא כמובן שאלה ב, העוסקת בפסוק י"ד. וזו השאלה:
רואים אנו, שיעקב אבינו הציב מצבה ויודעים אנו, שדבר זה נאסר איסור חמור בתורה:
"וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, כ"ב)
וכבר אמרו רבותינו, שמצבה היתה אהובה בימי האבות ושנואה לבנים. מה הסיבה לכך?
יעקב ראה בהתגלות הראשונה שזכה לה את הסולם ומלאכי ה' עולים ויורדים בו. ושם נדר בהציבו מצבה:
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים" (כ"ח, כ"ב)
הכוונה בהקמת "הבית" הזה עיקרו בניית מזבח, כפי שעשה יעקב בקיימו את נדרו זה בשובו לבית אל:
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" (ל"ה, ז')
ואולם הוא לא הסתפק בבניין המזבח אלא אף עשה דבר נוסף: הציב מצבה. אם כן עלינו להבין תחילה מה בין מזבח למצבה, על מנת שנוכל לפתור את השאלה: למה היתה המצבה אהובה לאבות ונשנאה לבנים?
את ההבדל מבחינתו ה"טכנית" מפרש הרמב"ן. רואים אנו שההבדל העיקרי הוא בין טבע לתרבות, אבן אחת כפי שהיא מידי הבורא – אבנים מחוברות יחד על ידי עשיית בני אדם. ועל הבדל זה בונה הרב הירש את הסברו. לפי דעתו זהו ההבדל בין עבודת ה' פאסיבית הנותנת הודיה והלל על כל הבא עליך מיד ה', ובין עבודת ה' אקטיבית ההופכת את כל חייך, עבודתך, מעשיך בכל יום ובכל שעה למעשה מצווה, הבונה את חייך, את אישיותך מזבח לעבודת ה'.
מבחינת דרך העבודה ההבדל הוא שבמצבה היו מסיכים נסכים ועל המזבח היו מקריבים קרבנות. שוב רואה בזה הרב הירש את ההבדל שבעבודה פאסיבית בהכרת טובה על הבא עלינו (וזהו המסומל לדעתו בנסכים), ובין האקטיביות שבמסירת נפש (וזהו המסומל בקרבן).
הרב קוק רואה את ההבדל בעיקר במקום שבו הוצבו שני אלה. המצבה היא אבן העומדת בחוץ ומסביב לה מתקבצים העובדים. המזבח הוא בבית ובתוכו מתקבצים העובדים. על הבדל זה בונה הוא את תשובתו לשאלה, למה היתה המצבה אהובה לאבות ונדחתה המצבה מפני המזבח, הנמצא בבית. הריליגיוזיות החופשיות הסתמית של נהייה אל הכוח העליון, בורא עולם ואדוניו של כל נברא, רליגיוזיות זו, שהיא נחלת האדם באשר הוא אדם, צלם אלהים, היא המסומלת בעבודה מסביב למצבה. "נקודה מקודשת מרכזית שהכל מתקבצים לעבודה סביבה" ב"סגנון שאינו מניח הבדל בין עם לעם" והוא אחד לכל באי עולם.
והוא רואה את מעלת "הבית", בית ה' – על "המצבה", אשר היתה אהובה לאבות ואסורה לבנים, במעלת ההדרכות המדוייקות, בקביעת חוקים ומשפטים פרטיים לחיי אדם זה עם זה, לחיי ציבור עם ציבור, לחיי אדם עם אלהיו ודרך עבודתו אותו, במעלת כל אלה על מדרגת הנהייה הסתמית אל אל עליון. המצבה אינה אלא מושג ערום של אמונה בלא לבוש של מעשי מצוות מדוייקים ומסוייגים – ואילו בית ה' הוא תורה ומצוות ומעשים טובים, אשר ניתנו תחילה לעם ישראל לבדו, על מנת שידגים חיי תורה ומצוות לעולם כולו. בניגוד למה שעלולה המחשבה השטחית להעלות, מדגיש הרב קוק כאן: הכרת ה' כללית שאין עמה צביון מיוחד של תורה ומעשים טובים אינה השלב העליון, האחרון, אלא להיפך הוא השלב הראשון, הוא ההתחלה, "ימי האבות", וההכרה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים היא שלב גבוה מזה, השלב שלאחר מתן תורה (שלב הבית לעומת שלב המצבה). ואולם גם זה עדיין אינו השלב האחרון. אלא מתוכו יכירו העמים את אשר לא ידעו לפני כן. כבר התורה מבטיחה לנו את המפנה אשר יבוא גם באנושות כולה כאשר "יראו מה פעלו אלה החוקים והמשפטים, הדקדוקים וגופי ההלכות על אומה נפלאה זו":
"וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"
על כן, כדי להבליט שאין מתן תורה וקבלתה על ידי ישראל השלב האחרון מסיים הרב קוק את הדברים אשר הוא נותנם בפי העמים:
לא נסתפק עוד בהכרה כללית ובמושגים כלליים שראינו כבר שאינם מספיקים להאיר את הסגולה העליונה בעולם ולבסס את האנושות על בסיס יסודי, כי אם נשוב לאשר זנחנו, ואבן מאסנו מוכרח להיות לראש פינה, והם הם הלימודים הפרטיים, שהם נחלת יעקב המיוחדת לעד, ונקח מהם רטייה למחץ העולם והאדם הלקוי בכל ערכיו, "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיה ב', ג').
מעתה יובן ללומד מה ששאלנו בשאלה ב (4), שהאבן אשר מאסוה תחילה הם כל אותן הוראות והדרכות במעשי יום יום, בהליכת האדם הפרטי והאדם הציבורי, היחיד והאומה לפני אלהיו יום יום, הן הקרויות "המצוות המעשיות".
לשאלה ב (5). הרב הירש מיישב אף קושי לשוני בל"ג, כ', ומתוכו מגיע לעניינו:
אין "מציבים" מזבח בכל המקרא, אלא "בונים" מזבח, "עושים" מזבח. הפועל "הצב" מקומו אצל מושא אחר – אצל המושא הנגזר ממנו: "מצבה". וכן הוא בפרשתנו אחרי הגיעו בדרכו אל בית אל מקום חלומו בלכתו למקום שבו נדר את נדרו.
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ" (ל"ה, י"ד)
ולמה אם כן לא נאמר בפסוקנו "ויבן שם מזבח" אלא "ויצב"?
שאלה ג – כרוב השאלות המתייחסות לדברי הראב"ע – קשה. הן את המצבה הציב יעקב כבר אז, בלכתו לפדן ארם (בראשית כ"ח, י"ח; כ"ח, כ"ב) ואז נדר נדרו: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים"; האם הקים עכשיו מצבה שנייה באותו מקום, כנראה ממשמעות הפסוק, או המדובר כאן באותה מצבה ראשונה, והפסוק מודיענו על הדבר רק כהזכרת דבר ידוע?
לדרכו של הראב"ע לפרש את צורת העתיד עם ו"ו המהפך גם בהוראת עבר רחוק ראה את דברינו בהסברים לגיליון נח תש"ז שאלה ד (3). אלא שבמקומנו מעמיד הוא שני הפירושים כאפשריים, ונראה לו הראשון, מפני שקשה לחשוב שיקים באותו מקום מצבה שנייה על הנמצאת שם, והן לא זהו הדבר אשר נדר, כי אם לעשותה בית אלהים, ופירושו – לפי ראב"ע – להתפלל שם ולא להקים שנייה בדומה לראשונה.
ואין פסוקנו דומה לבראשית י"ג, ד' מבחינה תחבירית.
פסוקנו הוא משפט ראשי העומד בפני עצמו: "ויצב יעקב מצבה". ואילו בפסוק המובא להשוואה (בראשית י"ג, ד') בא המשפט: "ויקרא שם אברם בשם ה'" – בחציו השני של הפסוק והוא ספק משפט מחובר למשפט הראשי שלפני פניו; ספק משפט נטפל המחובר למשפט לואי נטפל שלפניו:
האפשרות הראשונה (לפי פירושו השני של רש"י, ודומה לפירושו השני של ראב"ע במקומנו):
"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו... עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה...
אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ,אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה
וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם ה'"
האפשרות השנייה (לפי פירושו הראשון של רש"י, ודומה לפירושו הראשון של ראב"ע במקומנו):
"וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו...
אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה
וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם (בָּרִאשֹׁנָה) בְּשֵׁם ה'"
