חלום יעקב

בפרשה הראשונה של ויצא, בחלום יעקב ובנדרו עסקנו כבר פעמים אחדות בגליוננו. בחלום ופשרו בגליונות ויצא- תש"ו ותש"ט, בהבטחה ובנדר בגיליון ויצא תשי"ט. הפעם עסקנו יותר בפרטי הפסוקים מאשר ברעיונות כלליים. מובן שאין להתחיל בלימוד גיליון לפני שקראו הלומדים, כמתחילים כמתקדמים, כגדולים כקטנים, את הפרשה כולה בתורה, או לפחות את הפרק או הקטעים הסמוכים לפסוקים שבהם עוסק הגיליון.

הנה כבר שאלה א – לא יוכלו הלומדים לפתרה אם לא יראו מול פסוקנו הראשון:

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח, י').

את הפסוק:       

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" (כ"ט, א').

ושינוי זה הוא שהפליא את בעל "משך חכמה" והביאו לומר מה שאמר.

שינוי זה בהלך רוחו, שמרגיש בו בעל "משך חכמה", מתבטא בהבדל שבין מטרת הליכתו ("חרנה": המקום המצומצם, מעין עיר המקלט שאליה הוא בורח – "ארצה בני קדם": מלא רוחב האופק אשר נפתח לפניו עתה). שינוי זה ראוהו חז"ל (והביאו רש"י) גם בהבדל שבין "וילך" שלפני החלום ובין "וישא יעקב רגליו וילך" שלאחר החלום.

וזו דוגמה נאה ומובנת גם למתחילים, עד כמה כל שינוי קל בלשון הכתובים משנה את משמעותם של דברים וצופן בתוכו רעיונות חשובים של תורה.

בשאלה ב הבאנו שאלות בראב"ע, כדי שיכיר הלומד את המיוחד שבדרך פרשנותו, ויתרגל לסגנונו המיוחד, הקצר והרומז והמשתעשע במשחקי מילים. בהרבה מקרים לא יובנו דבריו אלא אם יועמדו מול דברי רש"י או מול מדרש חז"ל מסויים, שאינו מובא ברש"י; רק מתוך ההתנגדות לדברים ההם יובנו דבריו (כגון שאלות ב 1 (5); ב 4). ולאחר שנקראו דברי רש"י לפני הלומדים והובנו דברי התנגדותו של הראב"ע יש לנסות ולהבין גם למה דרש הדרשן מה שדרש ולא הסתפק בפשוטו של מקרא, כפי שעשה זאת הראב"ע.

הקושי בשאלה ב 1 (1) הוא הקשר שבין פסוק י', אשר לכאורה כולל את כל דרכו של יעקב מביתו עד בית לבן, ובין הפסוקים הבאים המספרים את אשר קרה בדרך. רש"י ורב סעדיה רוצים ליישב קושי זה על ידי הוצאת המילה "וילך" ממשמעות פעולה גמורה ולפרשה ככוונה, כפעולה נמשכת. ואין הראב"ע מסכים עמם. (שים לב: "רק" בדברי ראב"ע פירושו כאן "אלא": "ואינו כדברי רב סעדיה אלא הוא כמשמעו – הלך והגיע.) לפי ראב"ע מתפרש היחס שבין פסוק י' ובין הפסוקים הבאים ככלל שלאחריו מעשה, והוא פרטו של ראשון (זו אחת מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן). מצאנו יחס כזה בין בראשית א', כ"ז ובין בראשית ב', ז'-כ"ב, ועיין רש"י ב', ח' "מקדם".

לשאלה ב 2. הקושי הוא ה"א הידיעה בשם עצם המופיע כאן לראשונה והוא בלתי ידוע. [אותו הקושי מיישב גם רש"י על פי דרכו בדברי חז"ל: לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו (בראשית כ"ב, ד'): "וירא את המקום מרחוק".]

ומובא הפסוק מהושע כראיה שהוא הוא מקום שהיה בהמשך הימים מימי משה והלאה מקום ידוע, לכן התנבאו בו גם עמוס וגם הושע (כן יפרש ראב"ע את מילת "עמנו" בניגוד לרוב המפרשים, הרואים בה כינוי מאורך לכינוי גוף נסתר "עמו" – עם יעקב).

אמרנו לעיל שלא נוכל להבין את דברי ראב"ע בהרבה מקומות, אם לא נעמידם מול דברי רש"י. והנה בשאלה ב 3 בולט הדבר כבר בפתיחת דבריו: "ועל דרך הפשט", המורות על אופוזיציה לפירוש אחר, שלדעתו אינו פשט. והנה בין אם נקבל את דברי הדרש, בין אם נדחם, לעולם שומה עלינו להבין מה הביא את רש"י להשתמש בדרש, וביחוד אם מפרש הוא דבר בשני פירושים, ואינו מסתפק בפשט בלבד.

והנה לשאלתנו ב 3. יש להעיר, שלא לחינם פירש רש"י "ויפגע" – ויתפלל, והעמידנו על כך ר' מרדכי יפה בעל "הלבושים" בפירושו לרש"י "לבוש האורה", ואלה דבריו:

קשה לרש"י, איך נוכל לומר לשון "ויפגע במקום", שאין לשון "פגיעה" מונחת אלא בשני בני אדם או בעלי חי שפוגעים זה בזה, כשזה הולך לשם והאחד בא כנגדו, אבל כשהאחד עומד במקומו והאחד הולך אליו, כמו שהוא בעניין יעקב הבא למקום, אין זה נקרא "פגיעה" אלא "ביאה" או "הגעה אליו".

וזרות לשונית זו היא שהביאה את רש"י להביא את דברי המדרש המפרש "ויפגע" – ויתפלל.

כמו כן היתה לרש"י גם סיבה לשונית חשובה שאילצה אותו להביא את דברי המדרש על "ויקח מאבני המקום" (שאלה ב 4), ואין לפתור את דבריו במילים "הלא זהו דרש". וכן יגן עליו מפני הראב"ע המדקדק ר' וולף היידנהיים בפירושו על רש"י "הבנת המקרא":

"וישם מראשותיו": עשאן כמין מרזב סביב לראשו וכו'. לפי דעת מפרשי הפשט יהיה טעם הכתוב: ויקח אחת מאבני המקום וישם אותה מתחת לראשו, וכן פירש ראב"ע ורשב"ם. וכמו כן תוספות בחולין צא. וזהו שכתוב אחריו "ויקח את האבן אשר שם מראשתיו".
אבל לעיקר מדקדק בלשון העברי לא יאמנו דבריהם (של הפשטנים). כי מלבד הקושיה שבפירושם, שיה הלו לכתוב: "ויקח אבן וישם מראשותיו", כמו שכתוב דוגמתו (שמות י"ז, י"ב): "ויקחו אבן וישימו תחתיו", הנה גם תיבת "מראשותיו" לא תסבול פירושם כלל.
שלפי דעתם תיבת "מראשותיו" שם תואר אל הכסת או אל כל דבר הנתון מתחת לראש, להניח הראש עליו. והמעיין בכתובים ימצא, שאין זה מעניינו, אבל הוא שם תואר נופל על הדברים הנתונים סביבות הראש, לא תחתיו. והעד (שמואל א' כ"ו, י"ב): "ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשותי שאול". וכן (שם כ"ו, ט"ז): "אי חנית המלך ואת צפחת המים אשר מראשותיו?" היתכן שהניח שאול את ראשו על החנית ועל צפחת המים? ועוד כתיב גבי אליהו (מלכים א' י"ט, ו'): "ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת".
מכל זאת נראה ברור, כי טעם "מראשותיו" – הדברים הנתונים סביבות הראש, ולכן הנכון מה שפירשו רש"י בשם חז"ל, שלקח רבים מאבני המקום ועשאן כמין מרזב סביב לראשו, מפני חיות רעות וכו'.
ומטעם זה לא תמצאו "מראשותיו" כי אם בלשון רבים לעולם.

כל אלה השאלות בראב"ע אינן למתחילים – וכאמור, אינן מתכוונות אלא להרגיל את המעיין להכיר את הראב"ע בסגנונו הקשה. בחלקם הנם חידודי דברים שאהבם ראב"ע ואינם מוסיפים בהרבה להעמקה בכתוב [כגון: ואל תשים לבך לדרש מ"מקום אחר" = אל תחשוב שניתן הכינוי "מקום" לקב"ה כבר במקרא, והפסוק ממגילת אסתר אין בו הכוונה: רוח והצלה יעמוד ליהודים מה', (מן "המקום"), שהרי בפירוש נאמר "ממקום אחר"! ולכן אין לפרש כלל: ויפגע במקום = התפלל להקב"ה. אך כל דברי ראב"ע אלה, שהם חצים אשר ירה לעבר רש"י, הנם למותר, כי לא רצה רש"י כלל לפרש במקום = בהקב"ה]. מדרש חז"ל המובא בשאלה ג מראה כיצד ידעו חז"ל לשאוב נחמה לזמנם ולדורות הבאים מדברי השם לאבות. לפי פרופ' הינמן ב"דרכי האגדה"* באו דרשות מסוג זה שלפנינו לא לבטל את הפשט אלא להוסיף עליו, והיו דווקא אותן דברים יקרים להם, "הדורשים ענייני העבר בהווה או בעתיד, וכשרואים נבואות או הבטחות שניתנו לדורות קדומים כמנחמים את עם ישראל בצרתו הנוכחית".

הדרך להפוך משפט פשוט או שני משפטים ראשיים מחוברים – למשפט מורכב מתנאי ותוצאה, מצויה במדרשים לרוב. כאן מפרש המדרש את פסוקנו כאילו נאמר: "כאשר יהיה זרעך כעפר הארץ" – אז "ופרצת ימה וקדמה". והדימוי "כעפר הארץ" מתפרש כאן לא לטובה – כריבוי עצום, אלא לרעה, להיותם בשפל המדרגה. ומצאנו רעיון זה על ידי הוצאת המושג "ארץ" או "עפר" ממשמעו במקומות שונים. כגון:

"... וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א', י').

שמות רבה א', י"ג:

כל זמן שישראל בירידה תחתונה – הם עולם. ראה מה כתיב? "ועלה – מן הארץ". אמר דוד (תהילים מ"ד, כ"ו): "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו" אותה שעה – (שם כ"ז): "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך".
(הדר זקנים: כשהם יורדים עד עפר בסוף מדרגה התחתונה, מיד סופם לעלות, וזהו "ועלה מן הארץ".)

גם בדרשת הפסוק משמות, גם בדרשת הפסוק מתהילים נהפך משפט ראשי אחד, או שני משפטים ראשיים בלתי תלויים זה בזה, למשפט תנאי – ולמשפט תוצאה.

לשאלות ה 1 ו-ה 2. יש להסביר: מאחר שאין משפט תנאי ומשפט תוצאה מתחברים בעברית תנ"כית ע"י מילת "אז" כבעברית חדשה, ומאחר שגם הו"ו החסרה בעברית מודרנית בין משפט תנאי ובין משפט תוצאה, מופיעה בעברית תנ"כית כו"ו ההיפוך – הרי שאין סימן חיצוני ברור המורה היכן נגמר משפט התנאי והיכן פותח משפט התוצאה. והדבר מצריך שיקול הרבה. ועיין בגליונות ויצא תש"ט; בשלח תש"ד שאלה א, ובעיקר בגיליון עקב תשט"ז שאלה א 1 ונצבים-וילך תש"ך שאלה א.

אבל אין זו שאלה תחבירית בלבד, אלא תוצאות גדולות לשאלה זו מבחינה רעיונית. הן לא נוכל לומר על יעקב אבינו שמקבל על עצמו עול אלהיו, רק "אם יהיה אלהים עמדי". לכן מפרשים גם רש"י (שלא הובא כאן) גם רשב"ם, גם הביאור, שאין המילים "והיה ה' לי" שייכות למאמר הראשי המבטא את הבטחתו, אלא שייכות עוד למשפטי התנאי, בהם ימנה יעקב את חסדי הבורא אליו, ולא את ההתחייבויות שהוא מקבל על עצמו.

------------------------------------------------------------------------------------

* יצחק הינמן: דרכי האגדה, הוצאת ספרים על שם מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"י, עמוד 136.