ברכותיו של יצחק
בראשית פרק כז
הקושי העיקרי בפרק זה – ומה שמעסיק את התלמידים בראש וראשונה – אינו הבנת המילים או הביטויים או הפסוקים השלמים – אלא העניין כולו, במהותה של ברכה זו ובערכה ותועלתה אם ניתנה בטעות למי שלא היתה מכוונת לו. קשה גם להבין מעשה זה של רבקה להעבירה מבן לבן על ידי החלפת הבנים והתחפשות. בשאלה כללית זו עסקנו בגיליון תש"ד, שאלה א, תש"ו שאלה א, תשט"ו שאלות א, ב וכן ויצא תשי"ד שאלות ב, ג. אבל אין זו שאלה שאפשר לעסוק בה דרך אגב, בחלק קטן של השיעור; אם פותח הלימוד בשאלה "הגדולה" ההיא, שוב לא ישאר לו זמן לעסוק בפירוש הפרק לפרטיו. בגליוננו זה פתחנו בשני פירושים ארוכים, לא לפסוק בודד, אלא לתפישת העניין כולו (שאלה א).
לשאלה א 1 (1). שאין הברכה יכולה להתייחס רק לבנים נראה בבירור מתוך תוכנה. השלטון על יתר אחיו ("גביר") אינו יכול להיות מכוון לדור אחד בלבד, כי אם נאמר כך, יהיה תוכנה של הברכה: מלחמה על השלטון מדור דור. כן אין "המושב", הארץ שבה נתברכו בישיבתה, יכול להיות מכוון לדור אחד. כי אם נאמר כך, יהיה תוכנה של הברכה: נדודים מארץ לארץ מדור דור. גם "העמים" וה"לאומים", אשר על יחסם אל המתברך מדובר בברכה, מורים על כך, שלא איש אחד נושא הברכה אלא דורי דורות של עם עתיד לבוא.
לשאלה א 1 (2). חולשת פירושו של שד"ל היא חולשת כל פירוש הרוצה לפרש משהו על טבע אי-רציונלי בהסברים רציונליסטיים ("המקרבים את העניין אל השכל").*
אשר לשאלה א 1 (3), יש להדגיש את ההבדל שבין הברכה העוסקת בטוב העולם הזה, בכלכלה, בשלטון, ובין ברכת היעוד "ברכת אברהם אביך". הראשונה ניתנה ליעקב בטעות – מתוך כוונה לתתה לעשו, השנייה ניתנה ליעקב מתוך ידיעה שהוא יעקב ובהכרה ברורה שרק ליעקב תהיה. ברכה זו שבה נתברך יצחק מאת ה' בגרר:
"כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל
וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (כ"ו, ג').
"וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל
וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (כ"ו, ד').ונתברך בה שנית בבאר שבע (כ"ו, כ"ד), אותה מסר יצחק ליעקב ואותה – כנראה – לא חשב כלל למסור לעשו, ולכן גם אין זכר לברכת אברהם ולכל הכלול בה בפרק כז.
אך אין זאת דעת המפרשים כולם, וכן רואים אנו שגם הרמב"ן וגם שד"ל מסכימים שניהם בכך שכוונת יעקב מלכתחילה היתה לתת לעשו את "ברכת אברהם".
דברי המדרש בשאלה ב אינם קלים. והפירושים הניתנים לו שונים. מתוך ספר "התירוש" על בראשית רבה לשר בן חיל העדולמי, הוא שמחה ראובן עדאלמן, (ורשה 1891):
...בתחלה כפשוטו, להשוותו עם המליצה (ישעיה ל"ג, ט"ו): "ועוצם עיניו מראות ברע", ולכן דייקו בלשון: "מראות ברעתו של רשע" ולא אמרו "ברשעתו" של רשע, לרמוז על הסמיכות במליצות "מראות ברע".
(ולמדרש השני): בהשוותו את תיבת "מראות" שבכאן עם מליצת (ישעיה כ"א, ג'): "נבהלתי מראות", יחסו את זאת לגורם סיבת הפחד והבהלה האיומה, שעברה עליו בשעה שהיה נעקד – הבהלה הזאת השאירה בו חלישות נסתרת, אשר לעת זקנתו נראתה פעולתה... והלבישו חז"ל ציור מאוצר חידתם: "מלאכי השרת בכו". כלומר: כל מידות היושר והצדק לא הסכימו על הפעולה הנוראה הזאת, יען שאין זאת בכוח העוז והאומץ היותר גדול שבמציאות – מזה יצרו למו ציור "שבשעה שעקד אברהם את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת", "ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו של יצחק", שהבהלה האיומה הזאת פעלה פעולה עזה עליו, וזהו שאמרו, שכהו עיניו "מחרדה שחרד על גבי המזבח". "והיו רשומות בתוך עיניו" שהשאירו הבהלות הנוראות במבנה גופו רושם נסתר, וכהו עיניו.אולם בדרך אחרת – לא כהשפעה גופנית, כי אם נפשית – מבאר את המדרש השני בעל "המדרש והמעשה", ר' יחזקאל ליבשיץ מפלאצק (פיעטרקוב 1901). לדעתו היה יצחק, מי שהיה מרצון לבו התמים מוכן לעלות כעולה תמימה, בלתי מסוגל להבין עוד את עולם השקר, אחר שהיה כבר קרוב כל כך לעולם האמת, מוכן ומזומן לאור באורו של מי שחותמו אמת:
ובתמימותו הנפלאה היה ריחוקו מן השקר גדול כל כך עד שלא ידע גם את מציאותו (של השקר), שלא עלתה על דעתו כלל האפשרות לדבר בלב ולב. "ומן הדמעות הללו" (מציור התמימות הזאת) "נעשו רשומות בין עיניו של יצחק", כלומר: היא שהכהתה את עיניו לבלתי הבט עוול גם בערמומיותו של עשו, והיא שגרמה לעת זקנותו שכהו עיניו עד שנטה להאמין שגם לברכה ראוי עשו יותר מיעקב, "ותכהין עיניו מראות ויקרא לעשו".
לשאלה ב (4). לדרך בחירתו של רש"י במדרשים יש לפנינו כאן דוגמה טובה ביותר: המדרש הראשון בחר בו רש"י בגלל סמיכות העניינים. ויש בו שימוש נאה במובן המטפורי של "כהו עיניו" או כפי שאנו רגילים לומר "חשכו עיניו" מרוב צרות. עשן הקטורת לעבודה זרה היוצא מביתו, מבית אברהם, מקטורת שמקריבים נשי נכד אברהם לעבודה זרה – הם המכהים אור עיניו של יצחק בן אברהם שהכיר את בוראו ומאס בעבודה זרה. ואולם רש"י לא יכול להסתפק במדרש זה בגלל החולשה שבו, והיא: אם זו סיבה לעיוורונו – מדוע כהו רק עיני יצחק ולא גם עיני רבקה, הרי הכתוב משווה ואינו מבדיל (כו, לה): "ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה", ואם כך יש למצוא למסופר בפרק כ"ז, א' סיבה הפוגעת ביצחק לבדו. וזהו הדבר הנאמר בדבר אחר, במדרש השני. אולם אם זוהי הסיבה לעיוורנו – הנה אין סמיכות הדברים יפה, והיה צריך לכתוב כי כהו לא במקומנו אלא אחרי העקידה! לפיכך בא המדרש השלישי אשר אומנם שני הפגמים – של המדרש הראשון והמדרש השני – אינם בו, ומקומו של פסוק זה בראש פרקנו מוסבר לנו יפה על פיו, אלא שאין זו בכלל סיבה לעיוורנו כי אם תכלית. ותישאר השאלה: וכי לא תוכל הברכה להינתן ליעקב בדרך אחרת?
לשאלה ג 1. שאלות הראב"ע דורשות הסבר מדוייק. המילים "ואם יקלל" באות להסביר את המושג "קללתך", והרי עדיין לא נתקלל ומדובר רק בחשש. ועוד: איך יוכל אדם מרצונו להעביר קללת ראובן על שמעון אל עצמו?
שאלה ג 2. הוא עניין דקדוקי. הקושי הוא העדר הדגש בשי"ן של "משמני הארץ". כי אם יש הקבלה בין "מטל השמים" ובין "משמני הארץ", הרי מ"ם של "משמני" פירושה – מן, מן השמנים, אם כן היכן הדגש בשי"ן?
ותירוצו הוא שמ"ם של משמני אינה כמ"ם של "מטל" אלא היא מ"ם של המשקל, דוגמת (ישעיה י"ז, ד'): "ומשמן בשרו ירזה". על משקל "משמר", "מטען", ומ"ם של "מטל" היא "מושכת עצמה ואחרת עמה" – היינו עומדת במקום שני מ"מין, נמשכת אל "טל" ואל "משמני" וכאילו נאמר:
ויתן לך – מטל השמים
ו(מ)משמני הארץ.
וכן מפרש הוא את הפסוק במיכה ו', ז':
הירצה ה' באלפי אילים
ברבבות נחלי שמן
האתן בכורי (ב)פשעי
פרי בטני (ב)חטאת נפשי.
וככה יפרש ראב"ע פסוקים רבים בתורה ובנ"ך כגון:
"מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ"
על דעתי שהוא דבק עם הפסוק שהוא למעלה והטעם (המשמעות): זה הכוח שהיה בידך מאל אביך היה והוא יעזרך. ומ"ם "מאל" משרת עצמו ואחר עמו.
כוונתו שיש לפרש את הפסוק כאילו נאמר:
ו(מ)את שדי – ויברכך.
ואין רש"י מפרש כמוהו.
וכן הפסוק הבא:
"כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת ענוים (עֲנִיִּים) תֹּאבַד לָעַד"
ראב"ע:
"לא" ישרת עבור עצמו ואחר עמו, כמו (דברים ל"ג, ו'): "יחי ראובן ואל ימות ו(אל) יהי מתיו מספר", וכמו (משלי ל', ג'): "ולא למדתי חכמה ו(לא) דעת קדושים אדע"; והטעם: "תקרות עניים לא תאבד לעד".
------------------------------------------------------------------------------------
* המורה התיכון יוכל ללמוד בכיוון זה לימוד רציני מה אסור לעשות מתוך השיעור לדוגמה בפרקנו של יהודה רון: "בעיות חינוך האופי בהוראת התנ"ך", החינוך, אלול תש"ך. פרק זה המלמדנו כיצד יד ה' פועלת בתולדה ואף מטעויותיהם וכשלונותיהם של בני אדם יוצר ה' את אמיתותיו ומוביל כל דבר לתכליתו – נלמד בשיעור לדוגמה זה שלא על דעת הפרק, שלא על דעת התורה, הרואה את ה' כמציאות קיימת, כפועל, כעושה.
