הפטרת לך-לך

בגליוננו לשנים תשי"ט ותש"ך עסקנו בהפטרה של פרשת לך לך מבחינת קרבתה לפרשת התורה. לכן עסקנו רק בפסוקי פרק מא שבהם הקשר לפרשת התורה. הפעם פתחנו בפסוקיה הראשונים של ההפטרה.

אם קשורים הם פסוקינו אלה לפסוקי פרק מ כולו או לא – זוהי שאלה שאפשר לבררה לפני לימוד הגיליון.

לשאלה א. נצרף כאן עוד שתי דעות אשר על ידן תתבררנה הדעות שהובאו בגיליון:

אברבנאל:

דעת המפרשים, שישראל מפני תוקף צרות הגלות ואורכו העצום היו מסתפקים בפינת ההשגחה והיו חושבים שהשם יתברך לא היה משגיח בעניינם, כי אילו היה משגיח בהם לא היה עוזב אותם בידי האומות כל הזמן הארוך הזה.
ושאמרו: "נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור", הוא כפל עניין במילות שונות, כי "משפטי" פירוש "ריבי" כלומר: שלא היה משגיח בריבם, כיון שלא היה מעניש את האומות על צרותיהם (על הצרות שגרמו לישראל); ושביאר להם הנביא פינת ההשגחה מפאת בריאת העולם ומפאת תנועת הגלגל, שהוא מניעו, המורה על יכולתו.
ולשאלתם, אם היה משגיח בעניינם, איך נתארך כל כך הגלות? השיב: "אין חקר לתבונתו".
ופשט הכתובים בלתי מתיישב כפי פירושם זה. כי בריאת העולם אינה טענה על ההשגחה ומאמר "אין חקר לתבונתו" אינו "אין חקר לאורך הגלות".

ואולם הפירוש המוצע על ידו, שהוא מעין ויכוח תאולוגי על "ידיעת ה'" ועל השגחתו, נראה לנו רחוק עוד יותר מפשט הכתוב, שהם דברי יאוש ודברי עידוד ולא ויכוח עיוני-פילוסופי.

ואלה דברי שד"ל, לפסוקנו:

אחר שהזכיר גדולת האל, הפך דברו נגד בני הגלות והוכיחם על מיעוט בטחונם באל גדול כזה:
"נסתרה דרכי מה'": הסתיר פניו ממני ואינו רוצה לראות מה יקרה לי.
"ומאלהי משפטי יעבור": העבירו מנגד עיניו שלא להסתכל בו, וקרוב לזה (איוב כ"ז, ב'): "חי אל הסיר משפטי". ואין התלונה הזאת מצד אפיקורסות (כדעת גזניוס), ומילת "מאלהי" ראייה ברורה נגדו, מלבד כי האומר "עזב ה' את הארץ" לא יתכן שיאמר "נסתרה דרכי" בפרט. אך נראה שזאת תלונת נפש נענה, והנביא משיב: כמו שהאל לא ייעף ולא ייגע, כך הוא נותן ליעף כח, ולפיכך אין ראוי לבוטחים בו שייעפו מבטוח בו.

ההבדל בין שלוש הדעות המובאות בשאלה א הוא הבדל בהיקפו של העולמות, בהסתרת הפנים. לפי רש"י: רק מזכותנו. לפי ראב"ע: מזכויות וחובות גם יחד – חדל מהשגיח על כל מעשינו – ניתוק הקשר אתנו. לפי אבן כספי: ניתוק הקשר עם "הארץ" – הכחשת כל השגחה.

מטרתה של שאלה ב היא להרגיל את הלומדים לרדת לעומקם של דברים על ידי ראיית השוני בין פסוקים דומים. כל מורה בבי"ס תיכון יודע את טענת תלמידיו – הנאמרת בפה מלא, או לפחות משתמעת מתוך דבריהם: "הם (כלומר: כל הנביאים) אומרים וחוזרים ואומרים תמיד אותו דבר". כדי להראות שלעומקם שונים הם זה מזה, אין להרבות בשיעורי נבואה בהללות, אין להרבות בהפשטת הרעיון המשותף ("על החטא – יבוא העונש", הוא אומר "שעליהם לבטוח בה'", "אם יחזרו בתשובה – יהיה טוב"), המרגיל רק לפרזיאולוגיה סתמית ולהתרחקות מן הטקסט, מפסוקיו, תיבותיו, אותיותיו; להיפך, יש לדרוש ראיית החידוש, השוני, הרבותא, הגוון המיוחד שבכל פסוק ופסוק. זו גם מטרתה של שאלה ד, שבוודאי אינה קלה.

אפילו בשני חלקי ההקבלה, שהם כפל עניין במילים שונות יש למצוא כפעם בפעם את השוני, את החידוש שבכל אחת משתי הצלעות. לזה הוקדשה שאלה ח. והשווה לשאלה זו גיליון פינחס תש"ך (ירמיהו פרק א').

לשאלה ג עונה רש"י:

"בורא קצות הארץ... אין חקר לתבונתו": ומי שיש לו כוח כזה וחכמה כזו הוא יודע את המחשבות למה הוא מאחר טובתכם.

ולא רק ברא אז, במעשה בראשית. אלא שמחדש הבריאה יום יום, ואם כן זו תשובה ל"נסתרה דרכי", שהרי לא נסתר דבר מעיניו.

שאלה ד קשה ומצריכה קריאת פעמים רבות וחדירה אמוציונלית לתוך הפסוקים; רק אחרי קריאות רבות יורגש שדברי פסוק כא הבא כתגובה לכסילותם של עובדי אלילים נאמרו בנזיפה: "הלוא תדעו" – הלא עליכם לדעת, דעו איפוא! העתיד יש לו הוראת ציווי או הזמנה למעשה. ואילו פסוק כח בא כתגובה לדברי קטני האמנה, הנבוכים, המתיאשים והוא בא לעודד, להשקיט ולהרגיע: האם לא מתמיד ידעתם כבר...

לשאלה ה. המילים הן: "אין חקר לתבונתו".

לשאלה ו. שאלה זו טובה להדגמת שיטתו של רש"י בפרשו מילה בהוראות שונות במקומות שונים בהתאם להקשר. לעולם אין הוא מוציא מילה ממשמעותה, אשר פירשה במקום אחר כמשמעה, אם אין הכרח בכך מצד הקשר הפסוק כולו, ובמקומנו הסיבה להוצאת המילה ממשמעותה – היא האנטיתיזה:

"וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ" (מ', ל')

ולעומת זה:

"וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (מ', ל"א)

אם כן יש לפרש את הנערים כניגוד לקווי ה'.

בדרך זו הולך רש"י לא אחת. ודוגמה טובה לכך בבראשית כ"ה, כ"ז:

ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה (מקום מושבו)

ויעקב איש תם יושב אהלים (מקום מושבו).

מאחר ש"איש תם" הוא ציון של תכונת אופי – יש לפרש גם את ה"יודע ציד" כתכונת אופי. לכן מפרש רש"י:

"יודע ציד": לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן. כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות.

ועיין גיליון בראשית תשט"ז.

לשאלה ז. ו"ו הניגוד, (ועיין שאלה ו) ו"ו כזו מצויה לרוב, ועיין תהילים י"ח, כ"ו-כ"ז.

לשאלה ח. הקשר בפסוקנו הוא סדר המילים שצריך היה להיות מן הקל אל הכבד, דהיינו "ילכו ולא ייעפו, ירוצו ולא ייגעו".

ולכאורה סדר פסוקנו הוא בלתי הגיוני, הוא מן הכבד אל הקל. ומה בא איפוא החלק השני להוסיף על הראשון? שהרי אם "ירוצו ולא ייגעו", מה תימה ש"ילכו ולא ייעפו"?

וקושי זה מתיישב בדברי הפרשן. שהרי לדברו ה"ילכו ולא ייעפו" מבצע מפליא הוא יותר, תפקיד חמור יותר, מאשר "ירוצו ולא ייגעו".