וינחם ה' כי עשה את האדם

לשאלה א. טוב להקדים סקירה לכל הפרשה, מכיוון שהשאלה דורשת סקירת תחילתה וסופה במבט אחד.

מפרק ג' – מן הפרק בו מתחילה תולדות האנושות, דהיינו מן המקום שבו – אחרי תיאור מעשי בראשית – מתחילים מעשי בני אדם, פותחת ההיסטוריה – מה שאנו קוראים ב"זכרונות" של ראש השנה "מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". עד סוף פרשתנו ניתן לנו שלבים שלבים הסיפור של פריקת עול מלכות שמים.

סיפור ירידת האדם ניתן בארבעה שלבים:

שלב ראשון: חטאו של אדם (פרק ג');

שלב שני: חטאו של קין (פרק ד', א'-ט"ו);

שלב שלישי: חטאו של למך (פרק ד', י"ט-כ"ד);

שלב רביעי: לא חטאו של יחיד אלא של קיבוץ, של מעמד, חטאם של "בני אלהים" (פרק ו', א'-ד').

על הירידה הזו ועל הניגוד התהומי בין מעשי הבורא ובין מעשי האדם מעידה ההקבלה שהובלטה בשאלה א.

ומדברי קאסוטו, שם:

הקבלת המילים מורה על הקבלת העניין: הקבלה ניגודית בין מעשיו של האלהים לבין מעשיו של האדם. אלהים ברך את האדם בפריה ורביה ובמילוי הארץ (א', כ"ח) – וקיים את הבטחתו: האדם החל לרוב על פני האדמה. גם הוא הרבה, אבל – להרע. ומילא את הארץ, אבל – מילא אותה חמס (ו', י"א; י"ג).

יש להעיר שדרכו זו של קאסוטו בהצבעה על הקבלות בפסוקים ובביטויים המורה על הקבלה בעניין, המופיעה בפירושו לא אחת ועוזרת לגילויים של קשרים סמויים מן העין בין פסוקים קרובים ורחוקים, כבר הכירוה חז"ל והשתמשו בה לא אחת, בהסבירם על ידי כך חטא ועונש במידה כנגד מידה, וכן סיבה ותוצאה, שאלה ותשובה, שטר ושוברו בצדו. וכן עמדו על הקבלות כאלה פרשנינו הראשונים והאחרונים. (עיין בגיליונות קרח תשט"ו [בפירושו של "עקידת יצחק" המובא שם]; שלח תשי"ח, שאלה ג; בא תשט"ו, [דברי חזקוני וקאסוטו]; ויצא תשי"ח, שאלה ו; תולדות תש"ט, שאלה ד; וביחוד וירא תש"ך שאלות א ב ועלון ההדרכה.)

לשאלה ב. דברי חכמינו על "היצר הרע" המקנן באדם לצדו של היצר הטוב, עלול להטעות בהבנת פסוקנו, וכן עלולות השקפות נוצריות מסוימות להשפיע על הבנה בלתי נכונה: התנגדותו של שד"ל לתפישות מוטעות כאלה באה לידי ביטוי ביתר בהירות בדבריו לפרשת נח ח', כ"א:

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו": כבר מזמן נעוריו ואילך לבו חורש ויוצר מחשבות רע.
והנה לא אמר, כי לב האדם רע בטבעו, אלא כי מחשבותיו רעות מאז ימי נעוריו בלי שיהיה זה הכרחי וטבעי באדם.

לשאלות ג-ד. יש להפריד בין שתי שאלות שונות, בין שאלת הביטויים האנרופומורפיים בכלל ובין שאלת הסתירה בין פסוק כפסוקנו, וכך הפסוקים בירמיהו י"ח, ח' ויואל ב', י"ג מצד אחד, ופסוקים כבמדבר כ"ג, י"ט ושמואל א' ט"ו, כ"ט מצד שני.

קאסוטו מעיר, בהתאם לפירושו שהובא בגיליון, את ההערות העקרוניות הבאות:

על הרוב מאריכים המפרשים את הדיבור על השאלות הכרוכות בביטויים האנרופומורפיים שבפסוק זה.
שאלות אלה אינן מתעוררות אלא מתוך השקפות מאוחרות, והטיפול בהן מיותר למי שאינו רוצה אלא להבין את דברי התורה.
התורה לא נועדה להוגי דעות, אלא לעם שלם, שאין לו ערך בספיקולאציות פילוסופיות או תיאולוגיות; היא מדברת כלשון בני אדם, בפשטות ובתמימות, ואינה חוששת לדיוקים שקוראים מאוחרים, הרגילים בדרכי מחשבה זרות לה בהחלט, יוכלו להסיק מתוך דבריה.

אולם נראה לנו שזו גישה פשטנית מדי, ויקשה מאד לומר על ספר זה, שהוא "הישרת הראשונים והאחרונים" (מורה נבוכים מאמר א פרק ב), ושלדעת הרמב"ם בוודאי אי אפשר "לעבור עליו בקצת עיתות הפנאי מן השתיה והמשגל, כעברך על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים" – יקשה מאד לומר על ספר זה, שהוא נכתב בכוונה להתאים עצמו ל"המון העם" ושהוא מדבר בפשטות ובתמימות, כדברי קאסוטו לעיל.

החוקר בנו יעקב בספרו Genesis, רואה ב"נחמת האל" – בניגוד לקאסוטו – מן העקרונות הגדולים בתורתנו, בדתנו, המורה שדרכי התשובה לא ננעלו ושביטול הגזרה – שהוא חסד הבורא – אפשרי. ולדבריו:

בלי מושג כזה (של "האל ניחם" על הרעה או על הטובה לגבי האדם שהשתנה) על ה' – אין דת חיה, אין תשובה, אין כפרה. וה"וינחם" של פסוקנו משמעו: אחרי שפנה האדם כולו לרוע, לחמס, כפי שהוכח בשיפוט האלהי (וזהו "וירא"), הרי שה' – אשר לא למען עשיית הרע "עשה" עמו כל טוב "בארץ" – נאלץ לשנות יחסו לאדם, אשר השתנה הוא כולו לרעה.

ויש ללמוד בעיון רב את דברי ירמיהו בפרק י"ח להבנת רעיון זה.

התשובה לשאלה ג (3) קלה. ההקשר מתנגד לתפישתו. גם סוף פסוק ו' וביחוד פסוק ז' אינם המשך לכמירת רחמים. ודחיית העונש לעוד מאה ועשרים שנה כתובים לפני כן בפסוק ג ולא כתוצאה מן "וינחם".
לשאלה ה שלוש אפשרויות:

(1) הרגילה: הנושא ה' של תחילת הפסוק נשאר נושא עד סוף הפסוק והכינוי של "לבו" חוזר אליו.

(2) הנושא מתחלף. דהיינו המושא של חציו הראשון של הפסוק נהפך נושא בחציו השני, והמשפט "ויתעצב אל לבו" אינו משפט ראשי מחובר למשפט הקודם, אלא הוא המשכו של הנטפל "כי עשה את הארץ בארץ" (וכי) התעצב (האדם) אל לבו. ואולם אז יש לפרש את המילה "ויתעצב" בהוראה אחרת מן הרגילה, וכן עושה בעל "מדרשי התורה" בפירושו הראשון.

(3) המשפט "ויתעצב אל לבו" הוא משפט ראשי – כמו לפי תפישה (1) – אלא שהכינוי של "לבו" חוזר אל המושא "האדם" ולא אל הנושא "ה'". ואז יש לפרש "אל" בהוראת "על" כפי שעושה בעל "מדרשי התורה" בפירושו השני.

"אל" בהוראת "על" מצאנו רבות במקרא:
בראשית לז, לה

"כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה"

 עיין במדבר יד, יד

"וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת"

ועיין רש"י שם.

שמואל ב' כ"א, א'

"אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים"

ועיין רש"י שם;

שמואל א' א', כ"ז

"אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי"

ועיין רד"ק שם.

לשאלה ו. לפתרון החידה, עיין בראשית ל"ח, ז'.