שלמים

ברכות נ"ד:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות ואלו הן: יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.
יורדי הים מניין? דכתיב (תהלים ק"ז כ"ג-ל"א) "יורדי העם באניות... המה ראו מעשי ה'... ויאמר ויעמד רוח סערה... יעלו שמים ירדו תהומות... יחוגו וינועו ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותם יוציאם... וישמחו כי ישתוקו... יודו לה' חסדו ונפלאותיו עם בני אדם".
הולכי מדברות מנא לן? דכתיב (תהלים שם ד'-ח') "תעו במדבר... רעבים גם צמאים... ויצעקו אל ה'... וידריכם בדרך ישרה... יודו לה' חסדו..."
מי שהיה חולה ונתרפא מנא לן? דכתיב (תהלים שם י"ז-כ"א) "אוילים מדרך פשעם... כל אוכל תתעב נפשם... ויזעקו אל ה'... ישלח דברו וירפאם... יודו לה' חסדו..."
ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מנא לן? דכתיב (תהלים שם י' מ"ו) "יושבי חשך וצלמות... כי המרו אמרי אל... ויכנע בעמל לבם... ויזעקו אל ה'... יוצאם מחשך וצלמות... יודו לה' חסדו"

רש"י:

ד"ה אם על תודה יקריבנו: אם על דבר הודאה, על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית סוהר וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות, שכתוב בהן: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה" (תהלים ק"ז כ"א-כ"ב) – אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו – שלמי תודה הם וטעונות לחם האמור בענין, ואין נאכלין אלא ליום ולילה.

1.

בעל "עיון יעקב", (פירוש על עין יעקב) מקשה: למה בשני האחרונים נקט לשון "חולה ונתרפא" ו"חבוש – ויצא" ולא נקט לשון זו בשני הראשונים, כגון "יורדי הים והגיעו לחוף" ו"הולכי מדבריות שהגיעו לישוב"? ישב קושיתו!

2.

הרי"ף, (ר' יאשיה בר' יוסף פינטו על עין יעקב): יש לדקדק, למה נאמר צריכין להודות ולא אמר חייבים להודות.... מהו העולה מ"דקדוק" זה?

3.

הרי"ף: ...לכך לא אמר אחר כל הארבעה פעם אחת "יודו לה' חסדו וכו'", ואמר בכל אחד ואחד "יודו לה'..." ללמד שכל אחד מהם צריך להודות על נסו הפרטי ויכלול בסיפור נסו גם נפלאות שעושה ה' עם שאר בני אדם. היכן נרמז דבר זה בלשון המקרא (בתהלים ק"ז)?

4.

אם רצה רש"י לפרש באלו הזדמנויות יקריבוהו – למה לא התחיל דבריו "על נס שנעשה לו" ומה ראה להקדים "אם על דבר הודאה"? (ועיין רש"י, תהלים ק': ד"ה מזמור לתודה: להודיה. לאמרו על זבח תודה).

כלי יקר,(ר' אפרים לינשיץ):

...השלמים קרובים אל ה' יותר מכל הקרבנות הבאים על החטא, ומטעם זה כתיב (ז' כ"ט) "המקריב את זבח שלמיו לה', יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. (ל') ידיו תביאינה את אדם ה'..."
...נראה שלא הוזכר בשום קרבן שהבעל יביא בידיו חלק של גבוה כי אם בשלמים, "ידיו תביאנה", לפי שכל מי שיש לו כעס מן המלך ורוצה לכפר רוגזו, אז הוא שולח המנחה ע"י שליח, אבל המביא למלך איזו מתנה דרך דורון וכבוד, אז הוא מביא המנחה בידיו בעצמו ולא ע"י שליח;
וזהו ההבדל שבין חטאת ואשם הבאים על חטאי המעשים והעולה הבאה על חטאי ההרהור ובין השלמים, כי אותם קרבנות הבאים להסיר פני כעסו אינו דין שידיו תביאינה, כי נראה כחוצפא כלפי שמיא, לפיכך הוא משלחם ע"י הכהנים, אבל השלמים שהם דורון "ידיו תביאינה".

פסוק י"ב

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת..."

פסוק ט"ז

"וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל"

ספרא צו (פרק ז', קט"ז):

"ביום הקריבו את זבחו יאכל" – מצוה לאכול ממנו ביום הראשון. יכול ליום אחד? תלמוד לומר: "וממחרת". אי "ממחרת" – יכול מצוה לאכלו לשני ימים? תלמוד לומר: "והנותר" – אם הותיר – הותיר.
אי "והנותר" – יכול אם הותירו כולו יהיה פסול? תלמוד לומר: "יאכל" ואפילו כולו.

רש"י:

ד"ה וממחרת והנותר ממנו: בראשון יאכל, וי"ו זו ויתירה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון (בראשית ל"ו כ"ד) "ואלה בני צבעון ואיה וענה". (דניאל ח' י"ג) "תת וקדש וצבא מרמס".

ראב"ע:

וי"ו והנותר ממנו כפ"א רפה בלשון ישמעאל, וכמוהו (שמות ט' כ"א) "ויעזב את עבדיו", גם (בראשית א' ב') "והארץ היתה תהו ובהו".

באור, (ר' נפתלי הירץ ויזל):

.. ולדעתי אין הוי"ו נוספת...

מלבי"ם, (לדברי הספרא דלעיל):

ביאור הכתוב כפי דעת רבותינו שתחילה אמר "ביום זבחיכם יאכל" – היינו לכתחילה מצוה לאכלו ביום זבחו דוקא, והוסיף "וממחרת" שבדיעבד יאכל גם למחר... לפי זה מילת "וממחרת" נמשך למטה על "והנותר ממנו" ושיעורו: "וממחרת הנותר ממנו יאכל" – וי"ו של "והנותר" כפ"א רפה בלשון ישמעאל, וכמו שאמר הרד"ק במכלול. (עיין עלון ההדרכה).
אולם לפי זה יקשה, מדוע עוות הלשון? ולמה לא כתב "והנותר ממחרת יאכל"? על זה השיב בספרא...

פרק ו' פסוק י'

"לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי..."

גמרא מנחות נ"ה ע"א: 

משנה: כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו ואם החמיצו שייריה עובר בלא תעשה.
גמרא: מנא הני מילי? אמר ריש לקיש ואמר קרא: לא תאפה חמץ חלקם...

תרגום אונקלוס:

לא תתאפי חמיע חולקהון יהבית יתח מקורבני.

תרגום יונתן:

לא תתאפי חמיע חולקהון מן מותר ומנחתא ויהבית להון מקרבני (ועיין בפירוש על תרגום יהונתן).

רש"י:

ד"ה לא תאפה חמץ חלקם: אף השירים אסורים בחמץ.

אברבנאל:

ראוי לפרש, שזה הפסוק בא לתת טעם לשני דברים שנאמרו בפסוק הקודם והם "מצות תאכל במקום קדוש" כאומרו. – והנה הטעם "שמצות תאכל" הוא, לפי שאינני רוצה שתאפה חמץ, בעבור שחלקם נתתי אותה להם מאשי, כלומר, משולחני. וכמו שאותו שעל שולחני הוא מצה, כן חלקם ראוי שיהיה מצה, כי המלך הנותן פרס לעבדיו מעל שולחנו, ראוי, שיתן לו ממאכלו.
על כן הביכורים והתרומות והמעשר היו נאכלים מצה או חמץ, לפי שלא באו על שולחן המלך.

בעל תורה תמימה:

...ואף על פי דלפי הפשט המלה "חלקם" מוסבת ונמשכת למטה, חלקם נתתי אותה, אך מדייק כיון דאיסור אפיית המנחה חמץ קאי על כל המנחה, לא כך על השיריים, אם כן למה כתוב מצוה זו גבי שיריים, ולכן מדייק, ואפילו חלק הכהנים, דהיינו השיריים, גם כן לא תאפנה חמץ.
ודרך חז"ל בהמילות הבאות מפסיק לדרשן לפניהן ולאחריהן...