הברית בין הקב"ה לישראל

אברבנאל:

כאשר נתרצה הקב"ה למחול ולסלוח לישראל את עוון העגל וכרת בריתו ללכת עמהם בעצמו לעשות להם נסים ונפלאות, היו חושבים ישראל, שיצוה עליהם דברים קשים, כדי למרק את פשעם. וכמאמר הנביא בלשון האיש השב בתשובה (מיכה ו' ו'): "במה אקדם ה', אכף לאלוקי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני – חטאת נפשי?" רצונו לומר – תמורת פשעי. אבל ה’ יתברך, כי חפץ חסד הוא, לא כן עשה לישראל, כי כאשר נתרצה אליהם על העוון החמור ההוא אשר עשו, לא העמיס אותם במצוות חמורות וקשות, ולא הרבה להם תורה חדשה ומצוות מחודשות מתיחסות לעוון העגל, אבל ציוה אותם בלבד, מה שכבר נצטוו עליו קודם שחטאו...

ועיין גם רמב"ן, פסוק י"א:

ד"ה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום: לא אמר בכל המצוות שעברו אנכי מצווך, ועל כן נפרש שיאמר, שמור המצוות שאנכי מצווך היום, ולא תעשה בהן כאשר עשית במה שצויתיך תחילה שעברת על הכל לעבוד עבודה זרה. והבטיח לגרש העמים והזהיר על עבודה זרה שלהם ועל בריתם, כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך (כ"ג כ'-ל"ג), שיחזרו אל התנאים הראשונים...

פסוקים י"ח-כ"א

"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"

רמב"ן, פסוק כ"א:

ד"ה בחריש ובקציר תשבות: על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם. והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (כ' ב'). ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה' ט"ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ושם אפרש בעזרת ה’ יתברך ויתרומם.

שים לב: "כאשר פירשתי בעשרת הדברות" כוונתו לפרק כ' ב':

ד"ה אנכי ה' אלקיך: ... ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט' י"ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה.

פסוק כ"א

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת - בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת"

רש"י, פסוק כ"א:

ד"ה בחריש ובקציר תשבות: למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקודש. וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כ"ה ד') שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר, שהוא מצוה ודוחה את השבת.

המקור לדברי רש"י אלה הוא:

גמרא ראש השנה ט' ע"א:

..."בחריש ובקציר תשבות" ר' עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש וקציר של שביעית – שהרי כבר נאמר (ויקרא כ"ה) "שדך לא תזרע..." אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית.

רש"י:

אין צריך לומר חריש של שביעית: דעל כרחך אף על גב דרישא דקרא בשבת קאי, דכתיב "ששת ימים תעבוד", סיפיה אשביעית קאי; דאי אשבת – חריש וקציר הוא דאסור, שאר מלאכות מי שרו (התיר)?!

רש"י:

חריש של ערב שביעית: שלא יחרוש שדה אילן ערב שביעית ויועיל לשביעית.

ר' ישמעאל אומר: מה חריש – רשות, אף קציר – רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה.

 רש"י:

ולא דיבר הכתוב אלא לענין שבת, כדכתיב ביה "וביום השביעי תשבות" – בחריש ובקציר תשבות...

השווה את שמות החגים וכנויים בפרשת משפטים ובפרשתנו: