יהודה

פסוק י'

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"

ראב"ע:

ד"ה לא יסור: לא יסור שבט גדולה מיהודה. עד שבא דוד שהוא תחלת מלכות יהודה, וכן היה, הלא תראה כי דגל יהודה נוסע בראשונה. גם אמר השם יהודה יעלה בתחלה.

רמב"ן:

ד"ה לא יסור שבט יהודה: אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה.
אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים: ולא יתכן מאמר רבי אברהם שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז) שבט מישור שבט מלכותך, שבט מושלים (ישעיה יד ה), שבט למשול (יחזקאל יט יד.
והכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל. והוא מה שאמר דוד ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל (דברי הימים א' כח ד).
ואמר לא יסור, לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה) כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו.
וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות.
והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה' אלהיכם מלככם (שמואל א' יב יב), והקב"ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא.
ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה.
ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מלכים א' יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני.
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'.
וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ"ג ה"ב) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה, אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז כ), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים (שם יח א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו.
והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא:) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון: ולו יקהת עמים. אסיפת העמים, שנאמר (ישעיה יא י) אליו גוים ידרשו, ודומה לו עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם (משלי ל יז), לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי:) דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא. ויכול לומר קהית עמים, לשון רש"י.
ואינו נראה לפרש ביקהת אם, אסיפת אם, ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שה"ש ג ח) כולם אחוזי חרב, שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם. וכן עוד שם רבים, וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה.) ר' יהושע קיהה וטהר, שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבבא מציעא (נב:) מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה, שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו.
ובעלי הדקדוק (הרד"ק, ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ביקהת ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, יקהת עמים, שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם, תבוז ליקהת אם לקבל מצותה.
והנכון בעיני שהוא מלשון האוכל הבוסר תקהינה שניו (ירמיה לא כט), ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה, יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם שיחליש את כלם לפי חרב, וכן אם קהה הברזל (קהלת י י), שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח:), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות.
וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שה"ש א יב ג) הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו רבינו משה תן לנו מה נאכל, אמר להם כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות יב מג), עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'. והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח שנדבק בו הריח הטוב.
וכן לא תהא הלכה קוהה להם, נחלשת ורופפת בידם. ומקהו קהיאתא, מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון פריך רב אחא (קדושין יג.). וכך אמרו (מכילתא בא יח) אף אתה הקהה את שניו, שבר אותם, או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם.

רש"י:

ד"ה לא יסור שבט יהודה: מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים ע"פ המלכות (סנהדרין ה).

ד"ה ומחוקק מבין רגליו: תלמידים אלו נשיאי א"י.

הר"ן, (רבנו נסים), דרוש שביעי (מתוך ספר הדרושים להר"ן): לדברי הרמב"ן הנ"ל:

ודברי תימה הם, שאם כן לא נשלמה הבטחת יעקב בזה, ואע"פ שהיו עונשים את אלה שהסירו את הממשלה, כי מי שיבטיחנו הנביא לא יינזק ולא ייפול ביד שונאיו ואח"כ ייפול – אע"פ שדמו מידם יבוקש, לא נשלמה הבטחת הנביא. וזה הפסוק אינו מצווה ולא אזהרה לבאים, אבל הקדמת הידיעה ממה שיקרה, ועם היות שנעשו המולכים על ישראל על זה, בכל זאת, כבר נתבטלה ההבטחה הזאת ביטול רב ולא נתקיימה רק בימי דוד ושלמה.
אבל על דעתי הפרשה הזאת רומזת לכל שבט ושבט מה שיקרנו... וכן ביהודה ידבר על דרך ההודעה וההבטחה כלומר: מה שיחטאו מלכיה, עדיין לא יגיע ענשם שתסתלק ותסור מהם הממשלה לגמרי. וכמו שאמר ה' ית' לשלמה (מלכים א, י"א) "רק את כל הממלכה לא אקרע, שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי". והנה כל ימי בית ראשון היו מלכים ביהודה ולא סרה מהם הממשלה. וכן מלכות שאול אינה קושיה אצלנו, אע"פ שלא היה בימיו מושל משבט יהודה, שהוא לא הבטיחו שלא יקום לעולם מלך אלא משבט יהודה, אבל הודיעו שמעת שתתחיל מלכותם, לא תסור ולא תפסק לגמרי... ואין ההסרה נופלת אלא בדבר שכבר התחיל.
ואין ממלכי חשמונאי על זה קושיא כלל, כי לא הבטיח שלא יתמנה אדם בשררה מן השררות אם אינו משבט יהודה. והמלכים אשר מלכו בבית שני לא הייתה מלכותם מצד עצמם כלל, אבל הם כפקידים למלך פרס ורומי וגם לזולתם מן המלכים.
מכל מקום אין כוונתו שלא תהייה מלוכה לאחד מאחיו, אבל הבטיחו שלא תפסק מן שבטו לגמרי כל זמן שתהייה מלוכה לישראל, אבל בהיות ישראל בגלות – אין מלך ואין שר – לא הובטח שבט יהודה שתישאר לו ממשלה.

אברבנאל, (אחרי הביאו דברי הרמב"ן הנ"ל ודברי הר"ן הנ"ל):

... ועניין החשמונאים שזכר הרב (הר"ן) אינו כמו שאמר, כי מלכים היו, לא פקידים לפרס ולרומי, כי הם פרקו מעליהם עול היוונים ולא היו נכנעים לפרסים. ואמנם עם הרומיים עשו שלום וברית אחים אבל לא נשתעבדו להם.
וכאשר חשבתי בדרכים האלה כולם, אומר שדרכי חז"ל והרמב"ן והר"ן הכל יחד היותר אמיתי ומתיישב באמת: כי יעקב אבינו לא זכר "מלכות" בביאור אבל אמר "שבט" והוא כל מנוי ומעלה והנהגה ושררה וזאת היה אשר "לא תסור" מיהודה, וכבר מצאנוה בו לפני מלוך מלך בישראל, הנה יהודה היה גדול באחיו גם בימי יוסף... גם לדגלים... גם למסע הדגלים... תמיד היה השבט והשררה ביהודה והכבוד על שאר השבטים, וכאשר נתנה המלכות לדוד ולזרעו נתקיים יותר "לא יסור שבט מיהודה". וגם אחרי שגלה יהודה מעל אדמתו לבבל נתקיים "לא יסור..." – אלו הם ראשי גלויות שבבבל".
כמאמר חז"ל, כי לא היה דעתם (=דעת חז"ל) שעליהם בלבד הייתה הנבואה הזאת, אלא שגם הם בכלל "לא יסור שבט" ושגם נתקיימה הבטחתו בגלות ההוא. וגם בזמן בית שני עם היות החשמונאים מולכים ללחום מלחמות ה', תמיד היה בירושלם נגיד מיהודה והוא היה ראש לסנהדרין לקיים מה שנאמר "לא יסור שבט מיהודה" ... וכן היה הדבר גם היום בגלות הארוך הזה עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד, אין ספק שהנשיאים והנגידים אשר היו המלכים והקהילות ממנים על בני ישראל היו כולם מזרע בית דוד, כי היה רוב גלותנו משבט יהודה...