"ה' מסיני בא... אש דת למו"

פסוק ב'

"ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ
הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ..."

ושואל אברבנאל:

מה ענין אמרו "וזרח משעיר... הופיע מהר פארן", כי התורה ניתנה בסיני לא בשעיר ולא בפארן, ולמה הזכירם כאן עם סיני?

והשווה לשאלתו דברי ספרי, וזאת הברכה ב':

כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות.
בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנאמר "והידים ידי עשו" ועל כך הבטיחו אביו "ועל חרבך תחיה".
הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף. אמרו לפניו: ריבונו של עולם, כל עצמה של ערוה שלהם היא, שנאמר "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן".
הלך ומצא את בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תגנוב. אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמו של אביהן לסטים היה, שנאמר "והוא יהיה פרא אדם".
לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחם, אם ירצו ויקבלו את התורה... יכול שמעו וקיבלו? תלמוד לומר (יחזקאל ל"ג) "ואותם לא יעשו"... אלא אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם...

ראב"ע, פסוק ב':

ד"ה מסיני בא ויאמר הגאון ז"ל כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים, וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני. ואמר סיני כי מסיני כמו 'בסיני', וכן משעיר. מרבבות קדש - הם המלאכים, והטעם על השכינה שירדה. אש דת למו - התורה שנתנה באש וברק. ואמר כי טעם ה' מסיני בא - דרך תפלה, כאומר אתה שבאת בסיני והנחלת תורה יחי ראובן (פס' ו).
וזה רחוק, כי היה ראוי להיות 'החיה ואל תמית'. וחסרי אמונה אמרו כי טעם משעיר - על דת אדום, ופארן - על דת ישמעאל, ואלה תועים. הלא ראו כי לא החל בתחלה כי אם לברך ישראל לבדם וכן כתוב: "אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל". ואמר וזרח משעיר למו - שפירושו - להם, כמו "ואין למו מכשול" (תהלים קי"ט, קס"ה).
והנכון בעיני שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל ואח"כ פרט - לכל שבט ושבט. ואחר כך כללם במקום אין כאל ישורון. והנה מצאנו שאמרה דבורה: ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום (שופטים ה, ד). והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון, כי שלשה הרים הם סמוכים, או לנכח. ובספר תהלות: "אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה" (תהלים ס"ח, ח), ואחריו כתיב: "ארץ רעשה" (פס' ט). ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה, כי אחר מדבר פארן באו בישימון. ואמר חבקוק: "אלוה מתימן יבא" (חבקוק ג, ג)- שהוא מבני אדום, "תימן אומר" (בראשית ל"ו, י"א) כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר. והעד: "יקום אלהים יפוצו אויביו" (תהלים ס"ח, ב'). וכאשר יושיע ה' את עבדיו ידמה הכתוב רדת עזר מה' והארץ תמוג וההרים ימסו והשמים ירעשו. והעד בשירת דוד: "ותגעש ותרעש הארץ" (תהלים י"ח, ח). וטעם זה סיני (שם סח, ט) פירשתיו במקומו.
וכן הוא הפירוש "ה' בא", והטעם הכבוד שנכנס בישראל, ותחילת הכנסו מסיני וזרח משעיר, והטעם: כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה ה' גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום. וכן כתוב "בהררם שעיר עד איל פארן" (בראשית י"ד, ו). והנה הם קרובים שעיר ופארן. והטעם מפורש, כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן. והטעם כפול, כי פה הראה יפעתו.

פסוק ב'

"מִימִינוֹ אשדת לָמוֹ"

מסכת ביצה כ"ח ע"ב:

תנא דבי ר' ישמעאל: אמר הקב"ה: ראויים הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי: דאוהב של אלה – אש, שאלמלא לא ניתנה תורה לישראל, לא היו כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.