פסוק ג'
"וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם"
רמב"ן:
שלא היו אנשים מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפים בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם לאמור: "אנחנו הרשעים, גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלוקים". גם האיש משה המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים "בעיני עבדי פרעה" ואנשי ריבו. "ובעיני העם" – ישראל, אחרי שאמרו לו (ה' כ"א) "ירא ה' עליכם וישפט", אחרי (ו' ט') "ולא שמעו אל משה מקצר רוח", כי נתגדל מאוד בעיניהם, בראותם כי נאמן הוא לנביא לה'.
ויש אומרים כי "בעיני העם" – עַם מצרים. ולא אמר "בעיני פרעה ובעיני עבדיו", כי ה' אימץ את לבו כנגד משה ודיבר לו שלא כהוגן עתה פעמים, כי רצה ה' שיבוא אליו ושישתחווה לו כבוא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה, ולא יתכן לפרש כי "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר "ויתן ה'", אבל היה אומר "ואני אתן את חן העם". ולמטה (י"ב ל"ו) בשעת מעשה יאמר "וה' נתן".
| 1. |
מה הקשיים השונים שרצה הרמב"ן ליישב בדבריו? |
| 2. |
מה ההבדל בין שני פירושיו ואיזה מהם נראה לך כפשוטו של מקרא? |
| 3. |
לשם מה מביא הרמב"ן בסוף דבריו את הפסוק י"ב ל"ד - במה הוא מסתייע בו? |
פסוק ב'
"וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב"
בנו יעקב, חוקר התנ"ך בסוף מאמרו הארוך: "Gott und Pharao", Monatsschrift fur Geschichte und Wissenschaft des Judentums, 1924, Seite 288:
בלבו של בן ישראל היה השם מצרי קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטוינו על הגר. "הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבתם לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים?" – אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם" (דברים ט"ו). ולכן (דברים כ"ג ח') "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם עפ"י יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: "נעזבכם כרעים, נשאל מאתכם מתנה בשעת פרידה זו".
מ.ד. קאסוטו, פירוש על ספר שמות עמוד 27:
על ענין זה, ענין כלי כסף וכלי זהב ושמלות, הוצעו כמה פירושים שונים... הפירוש הנכון מבחינה אובייקטיבית יוצא, כמו שכבר הצעתי לפני שנים רבות (1923) מתוך השוואת פסוקנו לדברים ט"ו י"ג-י"ד על שילוח עבד עברי אחרי שנות עבודתו. כתוב כאן: "והיה כי תלכו - לא תלכו ריקם", וכתוב שם: "וכי תשלחנו חפשי מעמך – לא תשלחנו ריקם! הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך..." העבדים העברים כבר עבדו את אדוניהם כמספר השנים, שההשגחה העליונה קבעה מראש (בראשית ט"ו י"ג), ומתוך כך מגיע להם השחרור, ועם השחרור מגיעה להם הענקה. כך דורש החוק, כלומר: כך דורש הצדק המוחלט, ואע"פ שאין בעולם בית דין שיוכל להכריח את פרעה ואת משרתיו למלאות חובתם, בית דין של מעלה דואג לביצוען של דרישות החוק והצדק ומנהיג לפי כיוון זה את מהלך הדברים.
| 1. |
לשם מה נעזרים שני הפרשנים בפסוקים מדברים ט"ו? |
| 2. |
בנו יעקב מסתייע בהמשך דבריו לפירוש (י"ב ל"ו): "וינצלו" ביחזקאל י"ד י"ד.
כיצד הוא מסביר איפוא את "וינצלו את מצרים"? |
| 3. |
מה ההבדל בין שני הפרשנים דלעיל בתשובתם לשאלת המקטרגים על שאלת הכלים? |
פסוק ט'
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
ר' אברהם בן הרמב"ם:
טעמו כמו שביאר רב סעדיה גאון: עבר לפי הענין העתיד לפי הלשון, שיעורו: הסיבה שלא היה פרעה שומע, הסוד בזה רצוני להרבות מופתי בארץ מצרים כמו שראיתם.
| 1. |
מה מאלץ אותו לפרש "ישמע" "עבר לפי הענין" אע"פ שהוא "עתיד לפי הלשון"? |
| 2. |
השוה רמב"ן, דברים כ"ט י"ח:
ד"ה למען ספות הרוה את הצמאה: ... ואמר הכתוב כי בעבור זה יהיה כך, כי בכל סיבה עם עלול יאמר "למען", בין שיעשה האדם הגורם לרצונו בעלול כמו (ירמיהו ע"ב ו') "למען אשר ייטב לנו", בין שיהיה האדם הגורם כן שלא מדעתו כמו (יחזקאל כ"א כ') "למען למוג לב", (יחזקאל ו' ו') "למען יאשמו", (הושע ח' ד') "כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת".
ע"פ איזה משני מיני "למען" יתפרש "למען" בפסוקנו? |
שאלה קשה
