פסוק י"ז
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"
רמב"ן:
ד"ה לא תשנא את אחיך: בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כ"ו כ"ד) "בשפתיו ינכר שונא", הזכיר הכתוב בהווה.
| 2. |
הסבר את הביטוי שבדבריו "הזכיר הכתוב בהווה".
העזר בדברי רש"י, שמות כ"א כ"ח:
ד"ה וכי יגח שור: אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה. |
| 3. |
מה רוצה הרמב"ן להוכיח בעזרת הפסוק ממשלי כ"ו כ"ד? |
פסוק י"ז
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"
רמב"ן:
ד"ה הוכח תוכיח את עמיתך: מצוה אחרת: ללמדו תוכחת מוסר, "ולא תשא עליו חטא" שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר: ולא תקבל על דיליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. ואחרי כן ציוה שתאהוב אותו. והנה השונא את רעהו עובר בלאו, והאוהב לו מקיים עשה.
והנכון בעיני, כי "הוכח תוכיח", כמו והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כ"א כ"ה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו.
| 1. |
בשני מובנים שונים – במובן רחב ובמובן מצומצם – מפרש הרמב"ן את מצוות "הוכח תוכיח".
הסבר מה ביניהם. |
| 2. |
מה ראה הרמב"ן לבכר פירושו השני על הראשון ("והנכון בעיני")? |
| 3. |
גמרא ערכין ט"ז ע"ב:
תנו רבנן... מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיח? שנאמר: "הוכח תוכיח"... הוכיחו ולא קיבל – מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: "תוכיח" – מכל מקום.
לאיזה משני המובנים המובאים ברמב"ן מתאים דין הגמרא? |
פסוק י"ז
"וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"
רש"י:
ד"ה ולא תשא עליו חטא: לא תלבין את פניו ברבים.
ראה גם הציטוט מן הרמב"ן לעיל בשאלה הקודמת.
| 1. |
מהם שני הפירושים הניתנים ברמב"ן למילים "לא תשא עליו חטא"? |
| 2. |
האם מסכים רש"י לאחד משניהם, או הלך בדרך אחרת? |
עד היכן החמירו רבותינו במצוות הוכח תוכיח, ראה בגמרא:
שבת נ"ד:
כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו... דאמר ר' אחא בר חנינא: מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט'): "ויאמר ה' אליו: עבר בתוך העיר, בתוך ירושלם, והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאבקים על כל התועבות הנעשות בתוכה".
אמר ליה הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחות הצדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה.
אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה הקב"ה: הללו צדיקים גמורים!
אמרה לפניו (מידת הדין): ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מחו!
אמר לה: גלוי וידוע לפניו, שאם מחו בהם – לא יקבלו מהם!
אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי (האם) גלוי?!
והיינו דכתיב (יחזקאל ט'): "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרוגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו – וממקדשי תחלו"... תני רב יוסף: אל תקרי "ממקדשי" אלא "ממקודשי" אלו בני אדם שקיימו התורה מאלף עד תו.
רש"י:
מעיקרא "על כל איש אשר עליו התיו אל תגשו" – ולבסוף "ממקדשי תחלו", שהודה הקב"ה למקטרג מידת הדין, וחזר מן הטוב.
| 1. |
לפי איזו משלוש הדעות המובאות בשאלה ג' מבינים חז"ל כאן את "ולא תשא עליו חטא"? |
| 2. |
אילו שתי דעות מסומלות כאן בויכוח שבין הקב"ה לבין מידת הדין שבה – כביכול – מנצחת מידת הדין את הקב"ה? |
