"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום..."

עיין גם גיליון וארא תש"י.

פרק ו' פסוק י"ג

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם"

ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף:

אמר יוסף: יש בזה המאורע מתחילת עניין נבואת משה עד היום שתי שאלות: הראשונה איך יהרהר משה כלל אחר מצות ה' בצוותו לו לעשות דבר, עד שאחרי דברו ישנה ויפחד, וזה לא אחת ולא שתיים לבד, אבל שבע פעמים עד הנה, אין זה כי אם חס ושלום חולשת אמונה בו יתברך. והשאלה השנית: הנה ה' יתברך הוא השכל הגמור השלם וכן תמיד בפועל, ואיך ישתנו הנחותיו עד שמשה כאילו הוא יועץ יותר שלם נותן עצות הגונות אחת לאחת לו יתברך? והוא תחילה בהיות אהרן מליץ לישראל, ושנית גם לפרעה, ולמה לא ענהו ה': "הליועץ למלך נתנוך?"
התשובה לראשונה: חלילה שיהיה נזורות משה ופחדו מצד שיהרהר בה' יתברך אבל מצד היותו מהרהר בעצמו ובנפשו, שמא אינו מבין מה שיאמר ה' לו, כי דבריו יתברך קצרים וסתומים דקים וקשים. כי כן ראוי לו, והלוא כן הם דברי כל חכם, אף כי האל יתברך, ואין רשות לעבד העומד לפני האל, שיבקש ממנו על כל מילה פירוש ופירושים. כאילו הוא מדבר עם חברו; לכן היה משה עבד ה' כשמעו דבר ה' חושד תמיד בשכלו ובהבנתו, עד שהיה חרד ומתפחד משגגת עצמו, וכל זה מעצם חכמתו, כמו שנאמר (משלי י"ד ט"ז) "חכם ירא וסר מרע" והיפוכו "וכסיל מתעבר ובוטח"... וה' יתברך לא יעשה עבדיו מן השוטים, כי אין לו חפץ בכסילים, אבל מן החכמים החוקרים להבין תוכות הדברים ובטעמיהם בכל סיבותיהם, וזה אינו חולשת האמונה בה' יתברך, אבל היפוכו, רצוני – הפלגת חוזק האמונה בו, אשר זה הכוונה באמרו (דברים י"ח י"ג) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – וזה היה סיבת נזורות משה וברחו, עד שעמד על תוכן שלמות העניינים בחקירותיו ובהתבוננותו, עד שהגיע לו הנבואה המשלמת לו בזו השליחות, באמרו: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה" ... ואחריו (ז' ו') "ויעשה משה ואהרן כאשר ציוה ה' אותם – כן עשו". כלומר: בשמחה ובטוב לבב. ואין ספק שמשה, אילו היה בתכלית שלמותו, שהגיע אליו בסיפור הכתוב בכי תשא (שמות ל"ג י"א) שנאמר בו "ודיבר ה' עם משה פנים אל פנים", לא הגיעו לו אלו החרדות אף לא אחת, אמנם עתה אינו עוד בתכלית השלמות. אם היה גם עתה (=אף על פי שכבר במצבו זה) במדרגת שלמות על כל הנביאים שהיו.
והתשובה לשאלה השנית...

פרק ו' פסוק י"ג

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ספרי בהעלותך י"א י"ב:

אמר להם: היו יודעים שסרבנים וטרחנים הם (=בני ישראל), אלא על מנת שתקבלו עליכם, שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ"ה:

אסור לאדם לנהוג שררה על הציבור ובגסות הרוח אלא בענווה וביראה... וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ, ולא יפסיע על ראשי עם הקודש, אף על פי שהן הדיוטות ושפלים – בני אברהם יצחק ויעקב הם, וצבאות ה' שהוציא מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה, וסובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו (במדבר י"א י"ב) "כאשר ישא האומן את היונק"...
צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים, כיוון ששלחו הקדוש ברוך הוא במצרים ונאמר: "ויצוום אל בני ישראל" אמרו מפי הקבלה, שאמר להם למשה ולאהרן: על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.

רש"י:

ד"ה ויצום אל בני ישראל: ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.

ד"ה ואל פרעה מלך מצרים: ציוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם. זהו מדרשו. ופשוטו: ציום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה, ודבר הציווי מהו, מפורש בפרשה שנייה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן, הפסיק העניין באלה ראשי בית אבותם ללמדנו, האיך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו.

פרק ו' פסוק י"ג

"וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ירושלמי ראש השנה פרק ג' הלכה ה' (כשר תורה שלמה וארא ו' ע"ז):

אמר ר' שמואל בר רב יצחק: וידבר ה' אל משה... ויצום אל בני ישראל". על מה ציום? כל פרשת שילוח עבדים. (פירוש: שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל, ובזכות זה יהיו נגאלים). דאמר רב הילא: לא נענשו ישראל (=שגלו מן הארץ), אלא על פרשת שילוח עבדים (לפי שהייתה מצווה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו). הדא הוא דכתיב: (ירמיהו ל"ד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וכו'.