הפרשה הזאת יש בה (לפי מניין המצוות של הרמב"ם) שבעים ושתיים מצוות (עשה ולא תעשה) והיא העשירה במצוות מכל פרשיות התורה, לפיכך נקדים בה דברי המדרש הבאים העוסקים בתכלית המצוות בכללן:
דברים רבה ו' (ג) לפרשתנו כ"ב ו'-ז' כי יקרא קן צפור:
זה שאמר הכתוב (משלי א') "כי לוית חן הם לראשך" – מהו "כי לוית חן"? אמר ר' פינחס בן חמא: לכל מקום שתלך - המצוות מלוות אותך (דברים כ"ב, ח'): "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך". אם עשית לך דלת – המצוות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו'): "וכתבתם על מזוזת ביתך". אם לבשת כלים חדשים – המצוות מלוות אותך, שנאמר (שם, כ"ב יא): "לא תלבש שעטנז". אם הלכת לגלח – המצוות מלוות אותך, שנאמר (ויקרא י"ט, כ"ז): "לא תקיפו פאת ראשכם". ואם היה לך שדה והלכת לחרוש – המצוות מלוות אותך, שנאמר (דברים כ"ב, י'): "לא תחרש בשור ובחמר יחדו", ואם זרעת אותה – המצוות מלוות אותך, שנאמר (כ"ד, י"ט): "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה..." אמר הקב"ה: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך – המצוות מלוות אותך, מניין? שנאמר (שם כ"ב, ח'): כי יקרא קן צפור לפניך... לא תקח האם על הבנים".
במדבר רבה, שלח י"ז:
הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ז): "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" – זרע הקב"ה את התורה ואת המצוות להנחילם לישראל לחיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצווה לישראל: יצא לחרוש (כ"ב, י') "לא תחרש בשור ובחמור יחדו"; לזרוע (כ"ב, ט'): "לא תזרע כרמך כלאים"; לקצור (כ"ד, י"ט): "כי תקצר קצירך בשדה ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו..."; (במדבר ט"ו, כ') "ראשית עריסותיכם חלה"; נקרה קן ציפור לפניו (דברים כ"ב, ז') "שלח תשלח את האם"; נטע (ויקרא י"ט) "וערלתם ערלתו את פריו"; קבר מת (דברים י"ד) "לא תתגודדו"; בנה בית (דברים כ"ב, ח') "ועשית מעקה לגגך"; (דברים ו') "וכתבתם על מזוזת ביתך"; נתכסה בטלית (במדבר ט"ו) ועשו להם ציצת".
משל לאחד מושלך לתוך המים (=טובע בים), הושיט לו הקברניט את החבל, אמר לו: "תפוס חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים!" אף כך אמר הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקים במצוות (דברים ד') "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום". וכן הוא אומר (משלי ד'): ""החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך".
| 1. |
מהו ההבדל בין שני המדרשים הנ"ל בהסברת תכלית המצוות? |
| 2. |
למה סיים המדרש הראשון את שורת דוגמאותיו בקן ציפור והשני בציצית? |
פסוק א'
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ"
רמב"ן:
זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (שמות כ"ג, ד') "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה – השב תשיבנו לו". והוסיף בכאן לאמור "נדחים", כי "תועה" – שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר "נדחים" – שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר "שה", שהוא כאובד; ולכך ביאר בכאן "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך". ואמר "וכן תעשה לשמלתו" – אף על פי שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי חיים ואין ההפסד בה מצוי בהם, שאפשר שימותו. "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה...
| 1. |
מהן השאלות השונות המתעוררות בלימוד פסוקנו שאותן מישב הרמב"ן? |
| 2. |
הסבר את הביטוי בדברי הרמב"ן "זו מצווה מבוארת".
ועיין ברמב"ן,
דברים ט"ז א':
ד"ה שמור את חדש האביב: מצוות הרגלים מבוארת, כי כבר הזכירה (ויקרא כ"ג, במדבר כ"ח כ"ט). והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות, והקרבתם אשה לה', וכאן לא יזכירם כלל, אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו. כי כאשר ציוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כולם לפני השם ויחגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו. ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה, אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה, שכבר הזכיר הכל שם.
דברים י"ח ט':
ד"ה לא תלמד לעשות: גם זו מצוה מבוארת, שכבר אמר (ויקרא יח ג) וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו...
דברים י"ט א':
ד"ה כי יכרית ה': גם זו מצוה מבוארת שכבר ציוה בה (שמות כ"א י"ג), ועתה הוסיף לבאר משפטיה. כי אמר וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם ללמד שלא נתחייבו בה אלא לאחר ירושה וישיבה, וכן עשה יהושע. |
| 3. |
הסבר בדבריו את המילים "והזכיר שה שהוא כאובד". |
פסוק א'
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ... וְהִתְעַלַּמְתָּ"
ספרי מ"ה:
פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם – כיצד? (= מהם המקרים שבהם מותר להתעלם?) היה כהן והיא (האבידה) בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהייתה שלו מרובה משל חברו – פטור. לכן נאמר "והתעלמת" – פעמים שאתה מתעלם.
את המקרה השלישי שבו מותר להתעלם מסביר באר יצחק:
אם הייתה מלאכתו מרובה משל חברו, שיפסיד ע"י טיפול באבידת חברו – במה שהוא בטל ע"י זה ממלאכתו יותר משווי אבידת חברו, לא חייבתו תורה לאבד את שלו ולהציל של חברו, כי "אפס כי לא יהיה בך אביון" כתיב (דברים ט"ו, ד') – אבידתך קודמת לשל חברך.
| 1. |
מה ראו חז"ל לדרוש מפסוקנו העוסק במצוות השבת אבידה שלא תמיד מחוייבים להשיב אבידה? (היכן האחיזה הלשונית לדרש זה?) |
| 2. |
כיצד מבאר בעל באר יצחק את הפסוק ט"ו, ד' עד שמצא בו ראייה באם הייתה מלאכתו (של המוצא) מרובה משל חברו (של בעל האבדה) אין חייב לטפל בהשבה? |
--------------------------------------------------------------------
הערכת המערכת:
נראה שיש שלתקן את נוסח השאלה:
כיצד מבאר הבאר יצחק את הפסוק... עד שמצא בו ראיה שאם היה שוויה של מלאכת המוצא מרובה משווי העבודה – אזי אין חייב לטפל בה?
