המדיינים
במדבר פרק כה, פסוקים טו - יט
א. | עצתו של בלעם |
"כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר"
"הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'"
ירושלמי סנהדרין פרק י', הלכה ב':
אמר לו בלעם לבלק: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא. העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטים בהם. אמר לו: וכי משמע לי אנון? (= וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהם?) אמר לו: אוקים בנתך קומי ואינון חמי ושמעין לך (אתה תתחיל מקודם להפקיר בתך והם יראו ויעשו כמוך). הדא הוא דכתיב (כ"ה, ט"ו) "ראש אומות בית אב במדין הוא".
בבלי סנהדרין ק"ו:
אמר להם בלעם: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא, והם (ישראל) מתאווים לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים (רש"י: אהלים של קלעים, כמו שעושים בשווקים)... והושב בהן זונות וימכרו להם כלי פשתן... וכשישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאים לטייל בשוק, אומרת לו...: הרי אתה כבן בית, שב, ברור לעצמך! וצרצורי של יין עמוני (רש"י: נאדות יין) מונח אצלה. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס יין? כיוון ששתה, בער בו (רש"י: שהיה משתכר ובוער בו יצר הרע) אמר לה: השמעי לי. הוציאה יראתה (אליל שלה) מתוך חיקה. אמרה לו: עבוד לזה. אמר לה: הלא יהודי אני! אמרה לו: מה איכפת לך... ולא עוד אלא שאיני מניחה אותך, עד שתכפור בתורת משה רבך! וזהו שנאמר (הושע ט') "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים כאהבם"!
רש"י,
פרק כ"ה פסוק א':
ד"ה לזנות אל בנות מואב: על ידי עצת בלעם.
פרק כ"ה פסוק ב':
ד"ה וישתחוו לאלוהיהן: כשתקף יצרו עליו ואומר לה: השמעי לי! והיא מוציאה לו דמות מחיקה ואומרת לו: השתחווה לזה!
ד"ה בנכליהם: כאשר פירשתי (כ"ה, א') כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כמו שנאמר (כ"ב, ד'): "ויאמר מואב אל זקני מדין", כי בהם נתייעצו מתחילה והם נתנו עצה זו למואב, שתזננה בנותם עמהם (= עם ישראל) ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל ה', ואם לא נזכר שם, ועוד: ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם וזה טעם (כ"ו, י"ח) "ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם", כי לולא מדעת יועצי המלכות נעשה – כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבוא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו ומאין תבוא שם המדיינית הזאת? אבל הייתה יפת תואר מאד ושלחו אותה זקני מדין שם, כי אמרו: בתואר אשה יפה רבים השחיתו! וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין, כי דרכו משם היה, והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם...
1. |
מה רמז יש למצוא בפסוקי התורה לכך כי עצה זו בלעם נתנה? |
2. |
הסבר את הרעיון הכלול בדברי העצה אשר שמו חז"ל בפי בלעם: "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא". |
3. |
היש למצוא – לפי דברי הגמרא הנ"ל – הסבר לקשר שבין תחילת פרשתנו לבין פרק כ"ו? ועיין גיליון פינחס תש"ד שאלה א'. |
4. |
הסבר, למה לא סיפרה לנו התורה את עצת בלעם זו במקומה בסוף פרשת בלק (בין פסוקיו הראשונים של פרק כ"ה) ולמה רמזה לנו כאן על כך בקיצור (ושוב - מבלי להזכיר את שם בלעם) ולמה פירשה אותה יותר בפרשת מטות ל"א, ט"ז, ושם גם הזכירה את שם בלעם? |
5. |
השווה למקומנו את שמואל א, כ"ח, ג'. מהו הקושי המשותף למקומנו ולמקום ההוא? האם ניתן קושי זה לישוב בדרך אחת? ועיין גם בראשית מ"ב, כ"א: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" ורמב"ן, שם: ד"ה אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו: חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממוות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר. |