הברכות לזבולון וליששכר

"ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך"

השווה:

בראשית מ"ט

פסוק י"ג

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן"

פסוק י"ד

"יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה..."

רשב"ם, שם:

ד"ה וירכתו על צידון: שהוא מקום סחורה רבה... ולכן אמר משה: "שמח זבולון בצאתך" בים לסחורה.

ד"ה יששכר חמור גרם: לא כזבולון שהולך עם עוברי ים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה, כחמור בעל איברים חזק, מצוי בין המשפתים, תחומי העיר, לחרוש ולעבוד את האדמה, וכן אמר משה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך".

פסוק י"ח

"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ"

תרגום אונקלוס:

חדי זבולון במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך.
ויששכר למעבד זמני מועדיא בירושלם.

רש"י, בראשית מ"ט י"ג:

ד"ה לחוף אוניות: על חוף ימים תהיה ארצם, והוא יהיה תדיר מצוי אל חוף אוניות במקום הנמל, שאוניות מביאות שם פרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה. הוא שאמר משה (דברים ל"ג י"ח) "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך" – זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באוהלים.

רש"י, דברים ל"ג י"ח: 

ד"ה שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך: (ע"פ מדרש תנחומא) זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיא בספינות, ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון הייתה.

ד"ה שמח זבולון בצאתך: הצלח בצאתך לסחורה.

ד"ה ויששכר באוהלך: בישיבת אהלך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים, כמו שנאמר (דברי הימים א' י"ב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים", ראשי סנהדרין היו עוסקים בכך...

ספורנו, בראשית מ"ט י"ג:

זבולון יירש מקום חוף ימים. והקדים זבולון העוסק בפרקמטיא ליששכר העוסק בתורה. וכן משה רבנו בברכתו באמרו: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך", כי אמנם אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו, באמרם: "אם אין קמח אין תורה", וכשיסייע האחד את חברו להמציאו די מחסורו, כדי שיעסוק בתורה, כמו שאמרו בזבולון, הנה עבודת האל יתברך בהשתדלות העוסק בתורה תהייה מיוחדת לשניהם.

השווה לדברי רש"י, וספורנו את דברי הרמב"ם, בשני המקומות הבאים:

הלכות תלמוד תורה כ' הלכות י'-י"א:

כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את ה', וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים על הנהנה מדברי תורה: "נטל חייו מן העולם". ועוד ציוו ואמרו: "אל תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קרדום לחפור בהם". ועוד ציוו ואמרו: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון"... מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים הראשונים היא.

פירושו לפרק אבות ד' משנה ה':

"אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בו":
אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן (מפני שגם ידעתי) שדברי לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים – ואפשר לכולם – חזרתי והסכמתי ואדבר בה מבלי שאשגיח לקודמים או לנמצאים. (מבלי שאשים לב לדברי חכמים שקדמוני או לבני זמני).
דע! זה שאמר, שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר: לא תחשבהו כלי לחיות בו. וביאר ואמר, כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם. פירוש: מחיי העולם הבא, והתעוותו בני אדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גוום וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה, שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים ותלמידים ואנשים המתעסקים בתורה, ותורתן אומנותן. – וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי חכמים דבר שיאמת אותן, ולא רגלים שיישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי חז"ל לא נמצא אצלם מבקשים ממון מבני אדם, ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי הגלויות ולא למרביצי התורה ולא לאחד מן הגדולים ולא לאחד בני אדם מן העם, אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהילותיהם, שהיה בהם עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר. וחלילה לי לחשוד הדורות ההם, שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא (תלמיד חכם הלומד תורה), אילו פשט ידו לקחת, היו ממלאים ביתו זהב ופנינים, אלא שלא היה רוצה, אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה, אם ברווח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כי התורה מנעתו מזה.
וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים, והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון, והיה עני בתכלית העניות, ומעלתו הייתה כאשר ידעת מתלמידיו, שנמשלו כמשה, אהרן ויהושע, והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ואין ספק שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן, לא היו מניחין אותו לחטוב עצים.
ורבי חנינא בן דוסא - יצאה בת קול ואמרה: "כל העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא היה מבקש מבני אדם.
וקרנא היה דיין בארץ ישראל והיה דלי דולאה (דולה מים להשקות שדותיו), וכשהיו באים בעלי דין לפניו, היה אומר: תנו לי מי שידלה במקומי, או תנו לי דמי בטלותי ואדון לכם. ולא היו ישראל שבדורם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים העניים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם, חלילה לשם, אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת, והיו מאמינים בה' יתברך ובתורת משה, אשר בה יזכה האדם לחיי העולם הבא, ולא היו מתירין לעצמם לבקש ממון מבני אדם, והיו רואים שלקיחתו היא חילול השם בעיני ההמון, מפני שחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם האדם, ותתבזה בעיניהם. ויהיה מי שעושה זה (במדבר ט"ו, ל"א) "דבר ה' בזה".
ואמנם התעו אלה המתגברים לחלוק על האמת ועל הפסוקים הנגלים והפשוטים בלקיחת ממון מבני אדם ברצונם או בעל כורחם, מהמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים, עד שאי אפשר להם לעשות מלאכה, שאין עצה להם אלא לקחת ממון מאחרים, ואם לא – מה יעשו? הימותו? זה לא ציוותה התורה...
ורב יוסף היה מוליך עצים ממקום למקום, והיה אומר: "יפה מלאכה שמחממת בעליה", ורוצה לאמור: עם טורח אבריו, כי בהוליכו העצים הכבדים היה מתחמם גופו, והיה משבח זה ושמח בו והיה נהנה במה שחלק לו ה' יתברך.