הלכות הלוואה לעני

הערה: לפסוק כ"ד עיין גיליון משפטים תש"ט ולכל הקטע משפטים תשי"ד!

פסוק כ"ד

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי"

ספורנו:

אם יקרה זה שלא יתקיים בישראל מה שנאמר (דברים ט"ו ד') "אפס כי לא יהיה בך אביון", אבל יתקיים בהם (דברים ט"ו י"א) "כי לא יחדל אביון", ואז יקרה שתלווה.

פסוק כ"ה

"אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ"

רמב"ם, הלכות מלוה ולווה ג' הלכה ב':

אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו, הרי זה מצווה להחזיר לו את העבוט בעת שהוא צריך לו. מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישון עליו, ואת המחרשה ביום כדי לעשות בה מלאכתו, שנאמר: "השב תשיב לו את העבוט". (דברים כ"ד י"ג). עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה, עובר בלא תעשה,שנאמר: "לא תשכב בעבוטו" (דברים כ"ד י"ב) – לא תשכב ועבוטו אצלך, זו כסות לילה. ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתו ביום או לובשן הוא אומר: "עד בוא השמש תשיבנו לו", מלמד שיחזירו כל היום.

פסוק כ"ו

"כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב..."

מכילתא משפטים י"ט:

"כי הוִא כסותה" לבדה – זו טלית, "היא שמלתו לעורו" - זו חלוק, "במה ישכב" – להביא עור מצע.

תנחומא משפטים י':

"כי הִוא כסותה לבדה, הִוא שמלתו לעורו, במה ישכב" – הרי צינה פוגעת בו בלילה.

רש"י:

"כי היא כסותה": זו טלית,

"שמלתו": זו חלוק,

"במה ישכב": לרבות את המצע.

שמואל דוד לוצאטו, יסודי התורה (הוצאת מוסד הרב קוק תש"ז) עמוד ל"ג:

והנה התורה הזאת מדריכה אותנו בדרך החמלה והחנינה, על ידי מה שציוותה להניח לקט שכחה ופאה לעני ולגר, ליתום ולאלמנה. ועל ידי מה שאסרה לקחת מן העני נשך ותרבית, ומה שאסרה לבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ומה שציוותה לבלתי חבול ריחים ורכב ולבלתי חבול בגד אלמנה (דברים כ"ד): ומה שציוותה "אם חבול תחבול שמלת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו". והתבונן במה שכתוב אחר הציווי הזה: "כי הִוא כסותה לבדה, הוִא שמלתו לעורו, במה ישכב?"
הנה הנושה אשר הלווה לחברו מעותיו, ורואה שהעביר המועד ואינו משלם, בדין הוא ממשכנו, ואם אינו נותן לו דבר אחר לערבון, בדין הוא חובל שלמתו, ואם בכל ערב ישיבנה לו, אין ספק כי לעולם לא ישלם לו את חובו – אם שאל ממני במתנה, אולי הייתי נותן לו, אבל הוא שאל על מנת להחזיר, ועכשיו שאיננו מחזיר, הריהו איש מרמָה, המבקש לגזול ולעשוק את רעהו, ועכשיו שחבלתי שמלתו, למה אשיב אותה אליו? ואיך אוציא מתחת ידו מה שהלוויתיו? ומה לי לדעת במה ישכב? כן יאמר הנושה, וכל הפילוסופים וכל עובדי הכבוד יאמרו שהדין עמו.
אבל התורה מלמדת החמלה והחנינה ואומרת לנושה: במה ישכב?

פרק כ"ב פסוק כ"ב

"אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ
כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ"

פרק כ"ב פסוק כ"ו

"וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי - וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי"

תנחומא משפטים י':

"והיה כי יצעק אלי ושמעתי" שני דברים כאן דומים זה לזה: בשכיר כתיב: "ביומו תתן שכרו", כגון שהיה מהלך בדרך, והחמור אחריו, מכרו לו אלומה של עמיר, נתנה על כתפו והיה החמור בא בדרך אחריו, מקווה לאכול אותה אלומה. מה עשה לו אדוניו? בא והעמידו בבית וקשר האלומה למעלה הימנו. אמרו לו: רשע! כל הדרך הוא רץ בשבילה. ולא נתנה לפניו?!
כך שכיר עמל ומצטער כל היום, מקווה לשכרו ומוצאו ריקם "ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" וכאן (היינו במשפטים) כתיב: "ושמעתי כי חנון אני".