איסורי עריות

הערה: דעות שונות בטעם איסורי עריות הובאו בגיליון אחרי מות תשי"ד. עיין שם!

פסוק ג'

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ
וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ
וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ"

פסוק ג'

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם... לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן ... לֹא תֵלֵכוּ"

ספרא קל"ב:

יכול לא יבנו בניינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר: "ובחוקותיהם לא תלכו" – לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת שנים, לכך נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו".

פסוק ה'

"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"

רש"י:

ד"ה וחי בהם: לעולם הבא. ואם תאמר: בעולם הזה, והלוא סופו הוא מת.

רמב"ן:

ד"ה את משפטי תעשו: "אלו דברים האמורים בתורה, שאילו לא נאמרו - הן כדאין לאומרן", לשון רש"י; ובתורת כהנים: "אלו דברים הכתובים בתורה, שאלולא לא נכתבו - הדין היה לכתבן, כגון הגזלות והעריות והעבודת כוכבים ומזלות ושפיכות דמים וקללת השם".
ועל דרך הפשט: "משפטי" כמשמעו – הדינים האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה. ולכן יאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כי הדינים ניתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם, שלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו...
ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם, כי העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד... ואותם אשר מתעסקין במצוות על מנת לזכות בהן לעולם הבא, שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתם להינצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטובה תלין, והעוסקים במצוות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה... יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהגו של עולם, ובחיי העולם הבא זכות שלימה להם. והעוזבים כל ענייני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד, כאשר היה העניין באליהו, בהידבק נפשם בשם הנכבד - יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו, ובידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים. ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות: "למען יאריכון ימיך", "למען תחיה והארכת ימים", כי הלשון יכלול כל מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד.

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, (הנצי"ב), העמק דבר, בראשית ב' ז':

ד"ה ויהי האדם לנפש חיה: שורש "חי" בלשון הקודש משמעו פעם חי ולא מת, ופעם חי ולא עצב, והיינו שהוא בתכלית השלמות שאפשר באותה בריה... ודנה בהמה נקראת "נפש חיה", בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה, מה שאין כן אדם, לא מיקרי "חי" אלא באופן שנפש השכלי גם כן שלם עמו. ובלא זה אינו נקרא "חי" שהרי אינו בשלמות האדם.

(להוראת המילה "חי" עיין דברי ראב"ע ודברי הרב קוק בגיליון ואתחנן תשי"ג שאלה א, גיליון נצבים תשי"א שאלה ג).

פסוק ה'

"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"

יומא פ"ח:

מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? אמר ר' יהודה אמר שמואל: "וחי בהם" – ולא שימות בהם.

רמב"ם, הלכות שבת ב, א-ג:

דחויה היא השבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות. לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן... ומחללין עליו אפילו מאה שבתות. כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללים, ומדליקין לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו, בין לרחיצת גופו; כללו של דבר: שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הריהו כחולה לכל הדברים שהוא צריך להן. כשעושים דברים האלו, אין עושין אותם לא על ידי גויים ולא על ידי קטנים... אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר "וחי בהם" – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלה האפיקורסים האומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר (יחזקאל כ', כ"ה): "וגם אני נתתי לכם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".

פסוק ה'

"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"

ספרא קמ"ג:

היה ר' ירמיהו אומר: מניין אתה אומר אפילו נכרי ועושה את התורה - הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם". וכן הוא אומר (ישעיה כ"ו, כ'): "פתחו שערים ויבוא...". "כהנים, לויים, ישראל" לא נאמר, אלא "ויבוא גוי צדיק שומר אמונים"; וכן הוא אומר (תהלים קי"ח, כ'): "זה השער לה'..." - "כהנים לויים ישראל" לא נאמר אלא: "צדיקים יבואו בו"; וכן הוא אומר (שם ל"ג, א'): "רננו צדיקים בה'...". "כהנים לויים ישראל" לא נאמר אלא: "רננו צדיקים בה'". וכן הוא אומר (שם קכ"ג, ד'): "היטיבה ה'..." "כהנים לויים וישראל" לא נאמר, אלא "הטיבה ה' לטובים" – הא למדת אפילו נכרי ועושה את התורה - הרי הוא ככהן גדול.