פסוק א'
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"
פסוק ב'
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"
פסוק ג'
"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ"
פסוק ד'
"אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"
פסוק ה'
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'"
| 1. |
אופיים של פסוקים אלה שונה מאופי פסוקי ספר ויקרא עד לפרשה זו. הסבר מהו השוני, ומה סיבת שוני זה. |
| 2. |
המפרשים מחלקים את הפסוקים ב'-ה' לשלוש פסקאות: ב', ג', ד'-ה'.
הסבר את ההגיון שבחלוקה זו!
הסבר לפי זה את סדר המילים הלא רגיל שבפסוק ד':
את משפטי (מושא) תעשו (נשוא נושא)
ואת חוקותי (מושא) תשמרו (נשוא נושא) |
ספרא ק"מ:
"את משפטי תעשו" אלה דברים הכתובים בתורה, שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזלות והעריות ועבודת הכוכבים וקללת ה' ושפיכות דמים, שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן.
"ואת חוקותי" – אלה שיצר הרע משיב עליהם ועובדי כוכבים משיבין עליהן כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ופרה אדומה ושעיר המשתלח, שיצר הרע משיב עליהם, ועובדי כוכבים משיבין עליהם. תלמוד לומר: "אני ה'" חקקתי, אין אתה רשאי להשיב עליהם.
ספרא קל"ג:
"משפטי" – אלו הדינים. "חוקות" – אלו המדרשות. "תשמרו" – זו המשנה. "ללכת בהם" – זה המעשה. "תשמרו ללכת" – לא המשנה נגיד (נגיד – נוסח אחר: "נגוד" – מורה דרך, מנהיג) אלא המעשה נגיד.
ר' דוד הופמן, ויקרא (כרך ב' עמוד י"ד):
"עשיה" ו"שמירה" שתיהן נצטוו בסדרת החוקים כמו המשפטים. הראשונה היא התוצאה אל הפועל, האחרונה – היא השמירה בכח, כלומר בהלכה, ונכלל בה גם הלימוד, ולפי זה בספרא: "תשמרו" – זו משנה. ביחוד המשנה שמשננים אותה בעל פה, זקוקה לשמירה מיוחדת. התורה שבעל פה הופקדה בידי העם לשם שמירה, ועליו לשמרה משכחה ומזיוף.
| 1. |
הסבר את הביטוי "משיבים על" שבדברי הספרא! |
| 2. |
השווה להגדרת הספרא למושגים "חוקים" ו"משפטים" את הפסוקים הבאים מספר תהלים:
י"ח כ"ג
"כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי"
קי"ט קי"ב
"נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ"
המתפרשים פסוקים אלה ע"י הגדרת הספרא ל"חוקים" ו"משפטים"? |

| 3. |
למה פתח בפסוקנו ב"עשיה" אצל משפטים וב"שמירה" אצל חוקים – ולא להיפך? |
| 4. |
כיצד למדו חז"ל מתוך פסוקנו שלא המדרש עיקר אלא המעשה - היכן בפסוקנו נרמזה הערכה זו? |
פסוק ד'
"וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם"
רש"י
:
ד"ה ללכת בהם: אל תפטרו אתכם.

| 2. |
במה הוא סוטה כאן מפשוטו של מקרא? |
פסוק ה'
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"
ספרא קל"ד:
"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם" – ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.
רש"י:
ד"ה ושמרתם את חוקותי: לרבות שאר דקדוקי הפרשה, שלא פירט הכתוב בהם.
דבר אחר: ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים, לפי שלא נתן (=הפסוק הקודם) אלא עשיה למשפטים ושמירה לחוקים.
| 2. |
היכן נרמזים שמירה ועשייה גם לחוקים וגם למשפטים בפסוקנו? |

| 3. |
מה ראה רש"י להביא את שני פירושיו לפסוקנו ולא נחה דעתו באחד מהם? |

| 4. |
מה ראה רש"י להוסיף על דברי הספרא – המובאים בפירושו מילה במילה – עוד את דבריו "לפי שלא נתן אלא...", שלא נאמרו במקורו, בספרא? |
פסוק ה'
"וָחַי בָּהֶם"
רש"י:
ד"ה וחי בהם: לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה – והלא סופו הוא מת!
רשב"ם:
ד"ה וחי בהם: אבל אם לא יעשה (ה' כ"ט) – "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם".
ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ד' פרק מ':
ולפי זה הדרך יתאמת כי כלל יעודי התורה הגשמיים אינם נאמרים על היחיד רק על הכלל... ואולם עיקר השכר האישי הפרטי לכל איש ואיש בפני עצמו לא נזכר בתורה בפירוש, לא הרוחני ולא הגשמי אלא במקומות מעטים, והאחד מהם מה שנזכר בפרשת אחרי מות שאמר "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו'" וזה בלי ספק אף על פי שהיא אזהרה לכל האומה, גם היא אזהרה ליחיד שלא ילך בחקות העכו"ם ונאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" וזה בלי ספק ידבר על השכר הרוחני הפרטי לכל אחד ואחד על זה הדרך, כי הוא היה מזהירם שישמרו חקיו ומשפטיו אף על פי שיהיה בהם טורח יותר מבשמירת חוקי מצרים וארץ כנען, ואף על פי שבשמירת חוקיהם היו מצליחים כללי האומות ההן, מכל מקום לא היה מגיע בהם אל היחיד עיקר שלמותו שהיא החיים הנצחיים לנפש, כמו שיגיע במשפטי השם יתברך.
וזהו שאמר "ושמרתם את חקותי וכו'", כלומר שמרו אותם אף אם יש טורח בשמירתם שיש להם יתרון ומעלה על זולתם, כי החוקים הללו הם מועלים אל היחיד להביאו לחיי העולם הבא. וזהו "וחי בהם... וממקומו הוא מוכרח שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר "אשר יעשה... וחי בהם", כלומר שבשמירת התורה יחיה האדם יותר מבשמירת חקי שאר האומות ע"א.
והרי זה דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר, לא על חיי הגוף.
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, בראשית ב' ז':
ד"ה ויהי האדם לנפש חיה: שורש "חי" בלשון הקודש משמעו פעם חי ולא מת, ופעם חי ולא עצב, והיינו שהוא בתכלית השלמות שאפשר באותה בריה. והנה בהמה נקראת "נפש חיה" בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה, מה שאין כן אדם, לא מיקרי "חי" אלא באופן שנפש השכלי גם כן שלם עמו. ובלא זה אינו נקרא "חי" שהרי אינו בשלמות האדם.
| 1. |
מה הן ההוראות השונות של המושג "חיים" כאן לדעת כל אחד מן הנ"ל? |
| 2. |
התוכל להביא ראיות מפסוקים אחרים לאחת או לאחדות מן הדעות הנ"ל? |