א.	החודשים שמותם ומניינם

פסוק ב'

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"

רמב"ן, פרק י"ב פסוק ב':

ד"ה "החדש הזה לכם ראש חדשים": ...וטעם "החדש הזה לכם ראש חדשים" שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים: שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר; ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר (שמות י"ט א') "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", ואומר (במדבר י' י"א) "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן", וכן (במדבר כ"ט) "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם", וכן כולם.
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנוחתנו ממנו "אחד בשבת" ו"שני בשבת" כאשר אפרש*, כך הזכירם ביציאת מצרים במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות ל"ד כ"ב) "וחג האסיף – תקופת השנה", וכתיב (שמות כ"ג ט"ז) "וחג האסיף – בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה";
אם כן כנשקרא לחדש ניסן – "ראשון", ולתשרי – "שביעי", פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה.
וזה טעם (י"ב ב') "ראשון הוא לכם" שאינו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לשם, שנקרא לו לזכרון גאולתנו.
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו (ירושלמי ראש השנה א' ב'; בראשית רבה מ"ח ט') "שמות חדשים עלו עמנו מבבל, כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו, והסיבה בזה כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה ט"ז י"ד-ט"ז) "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון"** חזרנו לקרוא החודשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה' יתברך, כי אלה שמות "ניסן" "אייר" וזולתם שמות פרסיים ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר, ולכן אמר הכתוב (אסתר ג' ז') "בחדש הראשון – הוא חדש ניסן", כמו (אסתר שם) "הפיל פור הוא הגורל". ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי, כך הם קוראים אותם: "ניסן" ו"תשרי" וכולם כמונו. והנה נזכיר בחודשים הגאולה השנית, כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ג' פרק ט"ז:

...מצאנו בימי עזרא שבטלו מנין החדשים מניסן, שהיו מונין כן כפי משפטי התורה, לפי שכתוב: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, כי אף על פי שתשרי ראש השנה למנין שנות העולם, כמו שאמר הכתוב "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כ"ג ט"ו), וממנו מונין לשמיטין וליובלות, צוותה תורה למנות מנין החודשים מניסן בכל חשבונותיהם, לפי שאז יצאו ישראל ממצרים והיתה תחילת צמיחת האומה, וכן תמנה היא גם כן כל חשבונותיה מניסן... (ומביא את הפסוקים שהביאם הרמב"ן לעיל), ואין לחודשים שמות במשפטי התורה, אבל ראוי שיהיה שמם שני שלישי רביעי חמישי ששי שביעי לניסן, זכר ליציאת מצרים, וזהו שאמר הכתוב (שמות י"ב ב') "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" כלומר: למנין החדשים תמנו מניסן, אף על פי שלמנין השנים ראוי למנות מתשרי, כמו שאמרנו.
וכאשר עלו מבבל, ראו לעשות זכר לגאולה השניה ועשו זה בשני דברים: האחד שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי, זכר שגלו לאשור ונגאלו משם. וכן אמרו רבותינו... (ומאריך בעניין הכתב האשורי).
וכן עשו דבר אחר זכר לגאולה השנית, והוא שהניחו מלמנות מנין החודשים מניסן, כמו שהיו רגילין למנות זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר לחודשים, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל "שמות החדשים עלו עמהם מבבל", כלומר שהיו מונין החודשים בשמותם תשרי מרחשון כסלו כמו שהיו מונין אותם באשור (=בבל) זכר לגאולה השניה, ולא "שני", "שלישי" כאשר בתחילה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בא אל פרעה.
ונראה מזה כי הם הבינו שצו מנין החדשים היה זמניי, רצוני לומר, כל עוד תתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם ונצטוו על ידי ירמיהו (כ"ג ז') "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון", ראו להניח המנין שהיה זכר ליציאת מצרים וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מן הגולה זכר לגאולה השנית...

1.

הסבר את המקומות בדברי הרמב"ן המסומנים בקו (גם את המקום מתוך פרשת יתרו!).

2.

מהי לפי דעת הרמב"ן הסיבה לכך, שאין בתורה שמות לחדשים, ושיש להם שמות בספרי המקרא המאוחרים: זכריה, עזרא ונחמיה, מגילת אסתר?

3.

מה הראיה שמביא הרמב"ן משני הפסוקים בשמות על חג האסיף (כ"ג ט"ז; ל"ד כ"ב)?

4.

לשם מה מסתמך הרמב"ן כאן על דבריו בפרשת יתרו - מה הראיה משם?

5.

מה מוסיף ר' יוסף אלבו על דברי הרמב"ן בענין מנין החדשים בבית ראשון ובבית שני?

6.

כיצד מפרש הרמב"ן את הכפל שבפסוקנו "החדש הזה לכם ראש חדשים" – "ראשון הוא לכם לחדשי השנה"?

------------------------------------------------------------------------------------

 * כוונתו לפירושו לעשרת הדברות כ' ח':

ד"ה זכור...: ובמכילתא (שם) ר' יצחק אומר: לא תהא מונה, כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגויים מונין בימי השבוע לשם הימים עצמם, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים – כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונין כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום, וזה פשוטו של מקרא.

 ** אין פסוק כזה, הרמב"ן – או מעתיק כתב ידו – ערבב שני פסוקים מירמיהו: ט"ז ט"ו ומן כ"ג ח'.

ב.	"ושמרתם את המצות"

פסוק י"ז

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

רש"י:

ד"ה ושמרתם את המצות: שלא יבואו לידי חימוץ, מכאן אמרו: תפח – תלטוש בצונן. ר' יאשיה אומר: אל תהי קורא "את המצות" אלא "את המצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך – עשה אותה מיד.

ראב"ע:

ד"ה ושמרתם: הנה צוה להיות המצות שמורים מימות הקציר.

רשב"ם:

ד"ה ושמרתם את המצות: לאכלם ביום הזה לזכרון, "כי בעצם היום הזה הוצאתי..." ולא הספיק בצקם להחמיץ, כדכתיב (י"ב ל"ט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים...".

חזקוני:

ד"ה ושמרתם את המצות: יש מפרשים שלא תפסוק מכם אכילת מצות לדורי דורות, דוגמת (במדבר כ"ח): "את קרבני לחמי לאשי... – תשמרו להקריב לי במועדו".

1.

מה קשה לכל המפרשים הנ"ל בפסוקנו?

2.

מה ההבדל בין הראב"ע לבין הרשב"ם, ומה היא מעלתו של כל אחד משני הפירושים?

3.

מדוע אין ראייתו של חזקוני מבמדבר כ"ח – ראיה מוכיחה?

4.

מפרשי רש"י כולם תמהים על שהביא את דברי המדרש. וכך אומר בעל גור אריה: מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה... ומכל שכן שדבר תימה שרש"י הביא מדרש זה תוך פירושו והוא רחוק מאד מפשוטו?! התוכל למצוא סיבה – למה לא הסתפק רש"י כאן בפשוטו והוסיף את דברי המדרש?