פרשת "החדש הזה לכם"

פסוק ב'

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"

מכילתא בא ב':

ר' ישמעאל אומר: משה הראה את החודש לישראל ואמר להם: כזה היו רואין וקובעין את החודש לדורות.

מכילתא בא ז':

"החדש הזה" זה ניסן. אתה אומר "זה ניסן" – או אינו אלא אחד מחדשי השנה? כשהוא אומר (שמות כ"ג ט"ז) "וחג האסיף תקופת השנה" אמרת: צא וראה, איזה חודש שיש בו אסיף ותקופה ושנה יוצאת בו וקרוי שביעי? אי אתה מוצא אלא תשרי. לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי. ראשון זה ניסן.
ואף על פי שאין ראייה לדבר – זכר לדבר: (אסתר ג' ז') "בחדש הראשון הוא חדש ניסן".

רש"י:

ד"ה החדש הזה: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: "כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". ואין המקרא יוצא מידי פשוטו: על חודש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מנין חדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון קרוי שלישי.

1.

הסבר מהן שתי הוראות המילה "חדש" והבא ראיות לכל אחת מהן מן המקרא.

2.

מדוע אין המכילתא מביאה הוכחה שראשון הוא ניסן משמות י"ג ד': "היום אתם יוצאים בחדש האביב" – והוצרך להביא ראייתו מתשרי שהוא שביעי?

3.

מדוע אין חכמינו רואים את הפסוק באסתר (ג' ז') כראיה, ורואים אותו רק כ"זכר לדבר"?

4.

מה ראה רש"י להכריע שההוראה השניה היא פשוטו של מקרא ולא הראשונה?

פסוק ב'

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"

רמב"ן:

וטעם "החדש הזה לכם ראש חדשים" שימנו אותו ישראל חודש הראשון, וממנו ימנו כל החודשים, שני ושלישי, עד שתחלוף השנה בשנים עשר חודש, כדי שיראה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר.
ועל כן אין לחודשים שם בתורה, אלא יאמר "בחדש השלישי", ואומר (במדבר י' י"א) "ויהיה בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן", (במדבר כ"ט א') "ובחדש השביעי באחד לחודש" וכן כולם.
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו "אחד בשבת" ו"שני בשבת" כאשר אפרש, כך הזכירם ביציאת מצרים במנותנו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (שמות ל"ד) "וחג האסיף תקופת השנה", וכתיב (שמות כ"ג ט"ז) "בצאת השנה" - אם כן, כשנקרא לחודש ניסן "ראשון" ולתשרי "שביעי" פתרונו: ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם "ראשון הוא לכם", שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, הנקרא לו לזכרון גאולתנו.
וכבר הזכירו זה רבותינו ואמרו (בבראשית רבה מ"ח ט':) "שמות חודשים עלו עמנו מבבל", כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו.
והסיבה בזה: כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: (ירמיהו ט"ז י"ד-ט"ו) "ולא יאמר עוד חי ה' כאשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון", חזרנו לקרוא החודשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה'.
כי אלה השמות "ניסן" "אייר" וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר, ולכן אמר הכתוב (אסתר ג' ז') "בחדש הראשון הוא חדש ניסן", כמו "הפיל פור הוא הגורל". ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם "ניסן" ו"תשרי" וכולם כמונו.
הנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית, כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

רמב"ן, שמות פרק כ' פסוק ח':

ד"ה זכור את יום השבת לקדשו: ... ...ובמכילתא: ר' יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלה תהא מונה לשם שבת. ופירושה: שהגויים מונים בימי השבוע לשם הימים עצמם, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים (=כגון שקוראין ליום א' – "יום החמה", ליום ב' – "יום הלבנה") כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת: אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו וזכרו תמיד בכל יום.

1.

לפי איזו משתי הוראות המילה "חודש" מפרש הרמב"ן את פסוקנו?

2.

מהי לדעתו המגמה המשותפת בסימון החדשים ובסימון ימי השבוע הנהוגה במקרא?

3.

השוה את דברי הרמב"ן האלה לדבריו בסוף פרשת בא י"ג ט"ז: ד"ה ולטוטפות בין עיניך: ...ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים ע"ג י"א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה. ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח' י"ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט' כ"ט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט' י"ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל י"ב ט"ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט' י"ג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים ט"ז ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחרות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג' ח'), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף). ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית י"ז א', ולעיל ו' ב'). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ט י"ג כ"ד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כ"ו י"א). הסבר במה הולך הרמב"ן במקומנו ושם בשיטה אחת?

פסוק ב'

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"

ספורנו:

ד"ה ראשון הוא לכם לחדשי השנה: כי בו התחיל מציאותכם הבחירית.

1.

מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?

2.

במה מתחילה עכשיו "מציאותם הבחירית", הרי האדם הוא בעל בחירה מעיקרו?

פסוק י"ד

"וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'  לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ"

פסוק ט"ו

"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ..."

ר' מאיר שמחה מדוינסק, משך חכמה:

הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו... ולדעתי הוא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא, להורות שלמות מצוותיו. כי כל העמים בדתותיהם הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם, לא כן ישראל, המה לא ישמחו במפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה. וכמו שאמר (משלי כ"ד): "בנפול אויבך אל תשמח.. פן יראה ה' ורע בעיניו...", הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה', והלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו. ולכן לא נזכר בפסח "חג המצות כי בו עשה ה' שפטים במצרים" רק "כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים", אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.
ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה' וטיהורו והשגחת אלוקים על עמו בזמן שלא היה נביא בישראל, ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים ושרי הצבא היו הכהנים הגדולים החשמונאים והיה חוששת ההשגחה, שמא יאמרו כוחם ועוצם ידם בתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכהנים, למען ידעו כי יד אלוהים עשתה זאת, והם מושגחים דרך נסיי למעלה מן הטבע.
וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זו אינה שמחה לפני ישראל, רק היו"ט הוא ביום אשר נחו מאויביהם. וכמו מי שהיו צריכים למנוחה והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח ביום שנצחו על הנחשים? כי השמחה רק על המנוחה. ולכן (אסתר ט' כ'-כ"ב) "ויכתב מרדכי את הדברים האלה... להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר... כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם", שאין השמחה אלא על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם.
והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח, ואם היה אומר הקב"ה אז, שיעשו השביעי מקרא קודש, היה מדמה האדם, שה' ציוה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים... ואין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. לכן אמר בארץ מצרים, שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מִסיבת מפלת מצרים בים, שציוה אותו (=את היום השביעי) טרם שנטבעו בים.

1.

מניין שלא היה פסח מצרים ואיסור חמץ בו רק יום אחד? היכן רמז לכך פרקנו?

2.

היכן בתורה אפשר למצוא סעד לדבריו במגמת חג הפסח?

3.

הידועים לך דברי חז"ל שמובע בהם אותו רעיון?

4.

היש למצוא בדינים הקשורים בפסח סעד לדבריו?