כי תבואו אל ארץ מושבותיכם

פסוק ב'

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם"

ראב"ע:

נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבואו אל הארץ.
והנכון: בעבור שנשאו קול כל העדה וחטאו ונסלח להם בעבור תפילת משה, אמר (פרק כ"ב) "וכי תשגו" והעד (כ"ה) "ונסלח להם" והוצרך להזכיר משפט מנחות על עולה וזבח ובסוף (ל') "והנפש אשר תעשה ביד רמה" - רמז למעשיהם.

רמב"ן:

אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.
והנה ציוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים, לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כ"ט מ') "ונסך רביעית הין יין לכבש האחד", כי שם נאמר (שמות כ"ט מ"ב) "פתח אוהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם" וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים.
ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בספרי: בא הכתוב ללמדך, שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך, ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנכסים אלא מביאתם לארץ ואילך...

אור החיים:

לצד שראה ה' מדווה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה, לזה סעד לבם במצוות התלויות בארץ לכונן רוחם, כי יעלו ויירשו את אדמתם. והפלגת הזמן לא תרע לדבר המוחזק לבוא. ודקדוק לומר: "אשר אני נותן לכם" הגם שהדור ההוא פגריכם יפלו, בא לומר, כי מעשה בנים יתייחס גם לאבות.

מ"צ סגל, "מסורת וביקורת" עמוד 78:

...שורה אחרת של חוקים נמצאת בפרק ט"ו אחרי סיפור המרגלים. שני החוקים הראשונים בפרשה זו, חוק מנחה ונסכים (ט"ו א'-י"ד) ומצוות חלה (י"ז-כ"א) אינם נוהגים אלא בבוא ישראל לארץ, לפיכך באו אחרי מעשה המרגלים העוסק בכניסה לארץ, ומפני הביטוי המשותף "אשר אני נותן" (ט"ו ב' - י"ג ב')

ספרי, פסוק ב' (פרשת ק"ז):

(ב') "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם". ר' ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך, שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך, אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר.
אתה אומר: אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר - או אינו מדבר אלא בכניסתם לארץ מיד? תלמוד לומר: "כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירשת וישבת בה" (דברים יז יד) – הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אף פירט אני לכל ביאות שבתורה שלא יהיו אלא לאחר ירושה וישיבה.

ספרי,  פסוק י"ח (פרשה ק"י):

(י"ח) "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" – ר' ישמעאל אומר: שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכל ביאות שבתורה הוא "והיה כי תבואו אל הארץ", "והיה כי יביאך ה' אלוקיך" וכאן הוא אומר "בבואכם" – ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ, מיד נתחייבו בחלה.

רש"י, פסוק י"ח:

ד"ה בבואכם אל הארץ: משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר "כי תבואו", לפיכך כולן למדות זו מזו, וכיון שפירט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן, אבל זו נאמר בה "בבואכם", משנכנסו בה ואכלו מִלַּחְמָהּ נתחייבו בחלה.