עומר התנופה

פסוק י'

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"

פסוק י"א

"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה'..."

האלשיך:

לפי שאין דבר מחולל ומרים לב האדם (=מרבה בו חולין וגאוה) ומחטיאם כשפע רב טוב, כמאמר הכתוב (פרשת האזינו, דברים ל"ב): "וישמן ישורון ויבעט". והן כל זה יפעל בלתי הביט אל האלוקים אשר נתנו (=הגורם לבעיטה היא שכחת האלוקים אשר נתן את השפע), כי ישכחוהו ויאמרו כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. כי כפיות טובה תסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי ה' עד אבדם מהר.
על כן אבינו שבשמים כאב את בן ירצה, אהבנו ומלמדנו מוסר השכל, כי מעת החל חרמש בקמת השעורים – שהיא ראשית כל תבואת הארץ – טרם רום לבבנו בראותנו רוב תבואות בבית ובשדה, כי ימלאו הגרנות בר ואסמין שובע, בא האלוקים לפקוח עינים עיורות וללמדם דעת, כי לה' הארץ ומלואה, פירות ופירי פירות, כי כח האדם אין, כי הכל הבל.
וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם, כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי, יביאו מראשית קציר כל עם ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן באמור אליו יתברך: "הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה, ומידך נתנו לך מראשית כל, טרם נאכל מכל, להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה".
וזה מאמרו "כי תבואו אל הארץ" אשר לא תצטרכו לקחתה בכח זרועכם, רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר: "לנו ניתנה הארץ למורשה מאבותינו ולנו היא ולבנינו לעולם ואשר נאכל טובה ופריה, יגיע כפנו נאכל, כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה, עד בא תבואתה, כי לא ישקוט מאתנו איש ממלאכתו, אחד הזורע, ואחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב ואחד הזורה והבורר, ובזעת אפנו נאכל מלחם הארץ..." על כן קידם ה' יתברך לאמר:
הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכם שאין לה הפסק, ולא כמתנה הניתנת ליורש שהיה לו כירושה שאין לה הפסק, כי אם "אשר אני נותן" לשון הווה ולא נגמר המתנה בהחלט פעם אחת, כי אם שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם. וגם לא יעלה על דעתכם כי "קצירכם" אתם קוצרים, כי אם "וקצרתם את קצירה" של הארץ, כי ברכה היא ומברכתה תבורכו... "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" בל תהיו כפויי טובה, ושמא תאמרו: "...מה אתן לפני הכהן ועבד אדוני הוא זה כמוני, ואבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי, חלילה! ואיך יבחן ותגלה ותראה, כי לה' אני מחזיק טובה?" לזה אמר: "והניף את העומר", כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבעה רוחות העולם, לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו יתברך ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן.

פסוק י"א

"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן"

רש"י:

ראב"ע:

ד"ה ממחרת השבת: אמרו חז"ל: ממחרת יו"ט. והמכחישים אמרו, שהוא כמשמעו. והמאמינים הביאו ראיות משנת השמיטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו "שבתון". וכן "שבתון" נאמר בראשון של סוכות ובשמיני. ואמרו כי "שבע שבתות" (להלן פסוק ט"ו) – שבועות. וכמוהו (מלכים ב', י"א ט') "באי השבת עם יוצאי השבת".
והם שנים פירושים בפסוק אחד, והנה (שופטים י' ד') "שלושים עיירים".

פסוק יא

"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"

השווה:

יהושע ה', י'-י"א

"וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"

רמב"ם, הלכות תמידין ומוספים פרק ז' הלכה ט'-י':

...ומפי השמועה למדו, שאינה שבת (=שאין "ממחרת השבת" ממחרת שבת בראשית) אלא יו"ט, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפים את העומר בט"ז בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה (ויקרא כ"ג) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" – ונאמר (יהושע ה' י"א) "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי". ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדימו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרא נקרה?! אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור, שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע.

רד"ק, ליהושע שם:

ד"ה ויאכלו מעבור הארץ: מהישן, אכלו מצות וקלוי, כי החדש היה אסור להם עד אחר הקרבת העומר בששה עשר בניסן, ואפילו למצות - מצה אסור מן החדש... ומאין היה להם ישן? ממה שהיו תגרי אומות מוכרים להם. ומילת "מעבור" מוכיחה שהוא מן הישן, כי אמר שנקרא "עבור" הדגן שהוא משנה שעברה, ושנה הבאה (=והדגן של שנה הבאה) נקרא "תבואה".

ד"ה ממחרת הפסח: הוא ליל ט"ו בניסן ויומו, כי הפסח קרב בי"ד, ומחרתו הוא יום ט"ו. וכן (במדבר ל"ג ג') "בחמשה עשר יום בחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל".