המפנה ביחסו של בלעם

לפסוקי המשל השלישי [כ"ד, ג'-ט'] עיין גיליונות בלק תש"ט, תשט"ז.

פסוק א'

"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו"

פסיקתא זוטרתא בלק:

"וירא בלעם כי... ולא הלך כפעם בפעם...", שכל הפעמים היה אומר בלעם: "אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני", והניח זו הדרך והלך לקראת נחשים. אמר: "אלך אל המדבר, שעשו ישראל שם את העגל". לכך נאמר: "וישת אל המדבר פניו". והוא לא ידע, שבמדבר קיבלו ישראל את התורה ואמרו: "נעשה ונשמע". הוא שאמר ישעיה (מ"ט): "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך".

(שים לב: השאלה האחרונה היא מעין חידה)

פסוק א'

"וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים"

השווה לדברי הפסיקתא שהובאה בשאלה הקודמת את תרגום אונקלוס:

ולא הלך בזמן בזמן אלהן (=כי אם) לקדמות נחשיא.

יאר, (פרשן על תרגום אונקלוס):

המלים "אלהין לקדמות נחשיא" נגד משמעות הכתוב.

ר' יהודה בעהאק, בספרו "תוספת ומילואים למפרשי תרגום אונקלוס" (וילנא תרנ"ט):

מצאתי פירוש לדברי אונקלוס התמוהים האלה בפירוש יפה תאר לשמות רבה בשלח כ"א י"א: ...וכמו שתרגם אונקלוס את הכתוב "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" כאילו כתוב: ולא הלך כפעם בפעם אלא הלך לקראת נחשים. וכן בכתוב בקהלת (ד' י"ז) "כי אינם יודעים לעשות רע". וכן גם בקהלת (ב' כ"ד) "אין טוב באדם שיאכל וישתה".

פסוקים א'-ב'

"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים"

רש"י, פסוק א':

ד"ה וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל: אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה, כי לא יחפץ לקללם.

ד"ה ולא הלך כפעם בפעם: כאשר עשה שתי פעמים.

ד"ה לקראת נחשים: לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו. אמר: רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר עוונותיהם והקללה על הזכרת עוונותיהם תחול.

ד"ה וישת אל המדבר פניו: כתרגומו. (לפי גירסת התרגום שהיתה לפני רש"י: ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי).

רש"י, פסוק ב':

ד"ה שוכן לשבטיו: ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו.

ד"ה ותהי עליו רוח אלוקים: עלה בלבו שלא יקללם.

רמב"ן, פסוק א':

ד"ה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים: כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש והיה השם בא אליו בדרך מקרה ולא בכוונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה, ועתה כאשר נאמר לו, "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם, אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו, שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו, על כן אמר "ותהי עליו רוח אלוקים", כי עתה היתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים, כמו שאמור (במדבר י"א כ"ט): "ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם", ואומר (ישעיה ס"א) "רוח ה' עלי" ועל כן קרא עצמו "שומע אמרי א-ל", כי נביא הוא.

פסוק ב'

"וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו"

במדבר רבה ב' ג':

אף בלעם הביט בהם ויצאת עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל" – אלו הם הדגלים. התחיל לומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלה! מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר "שוכן לשבטיו". מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה לישראל.

פסוק י"ד

"לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"

רשב"ם:

ד"ה איעצך: עצה להכשילם, לפי שידעתי אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים. אבל אתה בקרוב בחייך לא תירא מהם.
וזו היא העצה (ל"א ט"ז) "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם", וכאן סתם משה את העצה, לפי שבלחש אמרה בלעם לבלק, ולא נודעה העצה עד שפירשה משה בשעת הצורך.

בכור שור:

ד"ה לך איעצך: על אותו דבר שהיית ירא וחרד מפני הקהל היושב ממולך ומפחדו שלחת אלי, "איעצך" – אתך לך עצה, שלא תתגרה עמהם, שאין לך לירא מהם כלום, כי לא יזיקוך ולא לעמך כל ימיך, כי "אשר יעשה העם הזה לעמך" באחרית הימים יהיה ולא עתה.