פרקים י"ז-י"ח: שאלות שונות

גיליון זה הוא המשכו של גיליון קרח תשכ"ח.

פסוק כ"ז

"הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ"

תרגום אונקלוס:

הן מננא קטלא חרבא, הא מננא בלעת אעא, הא מננא דמיתנא במותנה. (ממנו הרוגי חרב, ממנו שבלעה האדמה, ממנו שמתו במגפה.)

משך חכמה:

תרגום אונקלוס: הא מננא קטלא חרבא. כוונתו אל מה שהלכו אל ההר ויכום ויכתום עד החרמה, מפני שלא היה עמם הארון שלא מש מקרב המחנה. והנה בלא הארון – קטלא חרבא; וכל הקרב אל משכן ה' – ימות, לא קרוב טוב, ולא רחוק יפה, ואיך נעשה? האם תמנו לגוע?
ובאמת אמרו חז"ל: (ירושלמי חגיגה פרק ב') התורה דומה לשני שבילים: אחד של אור (=אש) ואחד של שלג, היטה בזה – מת באור; היטה בזה – מת בשלג, מה יעשה? יהלך באמצע!

פרק י"ח פסוק א'

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ..."

רש"י:

ד"ה ויאמר ה' אל אהרן: למשה אמר שיאמר לאהרן, להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש.

חזקוני:

ד"ה ויאמר ה' אל אהרן: פירש רש"י "למשה אמר שיאמר לאהרן..." מי הצריך לרש"י לומר כך? אלא הכי קאמר קרא: אין הדין עמהם לצעוק ולומר: כל הקרב אל משכן ה' ימות, שהרי כבר אמר הקב"ה אל אהרן: "אתה ובניך ..." ובלע"ז: "א"י או"ט די"ט". וזהו שפירש רש"י "למשה אמר שיאמר לאהרן" כלומר: כבר אמר למשה בפרשת במדבר שיהיו הלוים שומרים שלא יקרב זר למקדש, וחזרה ונשנית כאן בשביל דבר שנתחדש בה: "אתה ובניך ובית אביך..." ובשביל שהיא סמוכה לאחריה לפרשת קרח שערער על הכהונה ולפניה לפרשת קיום מתנות כהונה בברית מילה.

פסוק ח'

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה"

ספרי:

"וידבר ה' אל אהרן" - שומע אני שהיה בדיבור לאהרן?! ת"ל: (במדבר י"ז ח') "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר..." הא למדנו שבדיבור למשה שיאמר לאהרן.

1.

מה הצריכו לרש"י לפרש כפי שפירש, והרי בפסוק נאמר במפורש "ויאמר ה' אל אהרן"?

2.

מה הצריך לספרי לפרש כפי שפירש, והרי גם בפסוק זה נאמר במפורש: "וידבר ה' אל אהרן"? הסבר מהי ראייתו מבמדבר י"ז ח'.

3.

מה ראה רש"י להעתיק דברי הספרי האלה ממקומם (פסוק ח') ולהביאם לבמדבר י"ח א'?

פסוק ב'

"וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת"

ראב"ע:

ד"ה ואתה ובניך אתך: תשב לפני אהל מועד לבדכם ולא הלויים.

רגיו: 

ד"ה ואתה ובניך אתך: והשרות הזה יהי כשאתה ובניך תהיו לפני אהל העדות.

פסוק ז'

"וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"

רש"י: 

ד"ה עבודת מתנה: במתנה נתתי לכם.

רש"ר הירש:

הכתוב מאפיין את עבודות הכוהנים במקדש כ"עבודת מתנה", עבודה של מסירות והתמסרות. כל העשיות אשר עליהם נצטוו במקדש עולות ומתעלות למושג "מתנה". בעוד שהמקדש וכליו: ארון, שולחן, מנורה מביאים לתודעתנו את אשר ניתן לנו מאת ה' (ע"י התורה ולמען התורה). הנה תכלית העבודה במקדש היא ללמדנו מסירת כל עצמותנו וכל הטוב הניתן לנו מאת ה' – לה' לבדו... (דברי הימים א' כ"ט י"ד) "מידך נתנו לך".

העמק דבר:

ד"ה ועבדתם: לא די במה שתשמרו שיהא נעשה על ידי מי מכם אלא אתם בעצמכם תעבדו, אם יביא אחד קרבן לכהן להקריב, ואף על גב דנעשה לזה בתי אבות, מכל מקום יש אופנים שנמסר ליחיד מהם, והוא מחויב לעבוד בעצמו.

ד"ה עבודת מתנה וגו': לפי הפשט - באשר לעבודת הלויים כתיב להלן (כ"א) "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אהל מעד", היינו שאם לא היה עסק הלויים, לא היה צריך להפריש מעשר כלל, שהרי הוא חולין, אלא – "חלף עבודתם", ואם כן – הם מושכרים מכלל ישראל.
מה שאין כן מתנות כהונה. אפילו לא היו כהנים, היה ניתן הכל לגבוה, והיה הולך לים או נשרף... אם כן אין הכהנים מושכרים מישראל. ורק עבודת מתנה היא מהקב"ה. וזהו ראיה, שעבודתם היא למעלה מכל עבודה שנעשית בשכר, אלא עבודת המעלה והכבוד; ואם כן לא מדרך מוסר לצוות לאחר לעשות. דנראה בזה שהוא למשא עליו ובזיון עבודה הוא.

פסוק כ'

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן
בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם 
אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ספרי פרשת קרח פסקה ד':

(י"ח כ') "אני חלקך ונחלתך" – על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנתן לבניו מתנות ולבנו אחד לא נתן שום מתנה. אמר לו: "בני, אע"פ שלא נתתי לך מתנה, על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה!" וכן הוא אומר (ויקרא ו') "חלקם נתתי אותה מאשי".

רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג:

הלכה י': כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הם מוזהרים שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר (דברים י"ח) "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל", חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר: (במדבר י"ח כ') "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" – בביזה...

הלכה י"ב: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזה עם אחיו?
מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר (דברים ל"ג י') "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרך העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכים לעצמם בכח גופם; אלא הם חיל השם, שנאמר (דברים ל"ג י"א) "ברך ה' חילו". והוא, ברוך הוא, זוכה להם, שנאמר (במדבר י"ח כ') "אני חלקך ונחלתך."

לדעת הנצי"ב בפירושו "העמק שאלה" לספרי סותרים דברי הרמב"ם הנ"ל את המשל המובא בספרי, ואין הוא מיישב את הסתירה אלא משאירה במילים: "אבל אין משיבין על הדרוש". הסבר מהי הסתירה.