הפטרה שניה מג' דפורענותא

פסוק י"ט

"וּדְעִי וּרְאִי כִּי                 רַע וָמָר
עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱ-לֹהָיִךְ           וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ"

רש"י:

ד"ה פחדתי: פחד שלי לא היה בלבך לירא אותי.

רד"ק:

ד"ה פחדתי: שם במשקל "אהבה", "אחוה", ואמר: יראתי ופחדתי לא הייתה עליך, שלא פחדת שאביא עליך רעה בעונש מעשיך הרעים.

אברבנאל:

...ותדעי מן הנסיון שראית שבא על השבטים, כי רע ומר הוא עָזְבֵך את ה' אלוקיך, כי מאחר שראית שכל עושה רע בעיני ה' מקבל גמולו מהרה ואותם אשר עבדו אלוהים אחרים ועזבו את ה' הלכו שבי לפני צר, זה הנסיון ראוי שיוכיחך.
ואומרו "ולא פחדתי אליך" אחשוב, שהוא נאמר בתמיה. יאמר: ואחר שאתה רואה על זה בעינייך, איך לא תהיה פחדתי אליך ולא תירא ממני?!

הואיל משה, (למשה יצחק אשכנזי טדסקי, תלמידו של שד"ל):

"פחדתי" – לשון נקבה, אפילו פחד מועט.

"אליך" – לא הגיעה אליך.

מלבי"ם:

ודעי וראי כי רע ומר: שיעורו: ודעי כי רע – וראי כי מר. הרע יושג בכוח המדע, והמרירות יושג בחוש, וה"ראיה" תפול על השגת כל חמשה החושים, כמו (בראשית כ"ז) "ראה ריח בני".

ד"ה פחדתי: הנפרד פחדה, במשקל אחווה.

ד"ה ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלוקיך: שהעזיבה בעצמה היא "רע" מצד עצמה ו"מר" מצד העונש הנמשך מאתה. וזה מקביל נגד "תיסרך רעתך" – "וראי כי מר", ונגד "משובותיך תוכיחוך" – "ודעי כי רע".

ד"ה ולא פחדתי אליך: רוצה לומר "עזבך את ה'" הוא רע ומר, אבל "פחדתי אליך" אינו רע ומר, אבל תראי כי "פחדתי אליך" הייתה טובה ומתוקה, כי עת שהיית מפחדת ממני היית חופשית מכל עבודה ומוצלחת, לא כן עת עזבת את פחדתי ופחדת מן האלילים.

מקרא כפשוטו, (אהרליך):

ד"ה כי רע ומר עזבך וכו': החכמים כולם מדברים בפירוש המקרא הזה כמי שלא טעם חטא מעולם. כי לדבריהם הפסוק הזה כולו בחטא הוא מדבר, והתארים שבראשו (=רע ומר) שניהם מתארים החטא, ובאמת החטא רע ולא מר. (ומי שטעם טעם חטא מימיו יודע, שהחטא תחילתו מתוק וסופו מר, והחוטאים לא חכמים המה לראות את הנולד). ואילו היה החטא מר לא היו בני אדם חוטאים.
ועל פי הדברים האלה שתים יש כאן: חטא ועונשו. ועל כורחנו נאמר, ש"עזבך את ה' אלוקיך" הוא החטא ומה שנאמר אחריו הוא עונשו. וסדר הדברים הוא שאני אקרא לו מכאן ואילך א' ג' ב' ד', כלומר: אל"ף מקביל אל גימ"ל, בי"ת מקביל את דל"ת. ואם כן – אין פירושו "ולא פחדתי אליך" כמו שאומרים החכמים, לפי שאם פירושו "ולא יראתי הייתה על פניך" עדיין יש חטא ואין עונש.
ועתה, בביאור הפסוק (מלכים ב' ד' י"ג) "והנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת" הראיתי לדעת, שפועל "פחד" ישמש עמו "אל" ומשמעו לשון שמחה שישמח האדם לקראת רעהו ומצפה לראותו, כמו שנאמר (הושע ג' כ') "ופחדו אל ה' ואל טובו". ואומר אני, שמן הלשון הזה "ולא פחדתי אליך" שנאמר כאן, וניקודו של "פַּחְדָּתִי" – אם קבלה הוא נקבל, ואם לדין – ובכל המקרא חוץ מכאן נאמר "פחד" ולא "פחדה" יש תשובה. ואומר אני: אל תקרא "פחדתי" (פ"א – פתח, חי"ת – שווא, דל"ת – קמץ) אלא "פחדתי" (פ"א – קמץ, חי"ת – פתח, דל"ת – שווא, תי"ו בדגש ובחיריק) והתיבה "פחדתי" פועל ולא שם. ובין כך ובין כך (=בין אם תקבל את הניקוד המוצע, בין אם תישאר עם הניקוד שבספרינו) ה' הוא הפועֵל, כי אף "פחדה" שם הפעולה ודין פועל לו.
וזה פירוש הכתוב בחיבורו: "דעי נא וראי, שרע עזבך את ה' אלוקיך רע ומר, שלא אפחד אליך עוד."

פרק ל"ב פסוק ג'

"עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן"

גמרא ברכות דף ח' ע"א:

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.

רש"י:

ד"ה ואפילו עטרות ודיבן: שאין לו תרגום.

תוספות:

ד"ה ואפילו עטרות ודיבן: פירש רש"י אפילו עטרות ודיבן שאין בו תרגום שצריך לקרותו ג' פעמים בעברית. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבן שיש לו מכל מקום תרגום ירושלמי, היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבן אף על גב שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג' פעמים העברי, מכל מקום יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום.

בעל תורה תמימה:

(אחרי הביאו התוספות) והדוחק מבואר, לבד מה שקושייתם הראשונה במקומה עומדת. ובגה"ש (=גיליון הש"ס) הגיהו שצריך להיות דיבן ועטרות לפסוק ל"ד שאין בו כל תרגום, אבל גם בהג"ה זו לא תתיישב קושיית התוספות משמות אנשים, והרבה מפרשים טרחו בביאור דבר זה.
ואני תמה מי מילל לרבותינו דכוונת הגמרא קאי על אחד תרגום, בעוד אשר לדעתי ברור הדבר דקאי גם על שניים מקרא, והביאור הוא דכל פסוק זה אינו דבוק ומוכרח להמשך הפסוקים לא לפניו ולא אחריו, כי גם אם ידלגו עליו כולו לא יחסר הכוונה והמשך עניין הפרשה, כי אפשר לעבור מפסוק ב' לפסוק ד' – מבלי כל גמגום וחוסר כוונה... והוה אמינא דלכן אין חיוב בכלל לעבור זה המקרא שניים מקרא ואחד תרגום, אלא רשאי לדלגו או לומר רק פעם אחת. קא משמע לן דדינו ככל פסוקי התורה.