מעשר שני

ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק פרשת ראה שער צ"ד:

וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני והפרשת מעשר עני בשנה השלישית וכל עניינם, שכולם הם דברים שצריכים לימוד והרגל, מפני שטבע האנשים מנגדתן בקצת, נעתק לעניין שהוא יותר מנוגד מזה ואמר (ט"ו א') "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה".

לדעת ר' דוד הופמן, (בפירושו לספר דברים) כבר היה "מעשר שני" נהוג לפני מתן-תורה, והתורה עשתה אותו נוהג – מצוה.

פסוק כ"ג

"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים"

רשב"ם:

ד"ה למען תלמד ליראה את ה': כשתראה מקום שכינה וכוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם.

ספורנו:

ד"ה למען תלמד ליראה: כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות.

ספר החינוך, פרשת בחוקותי מצוה שנ':

שורשי המצוה (=טעם המצוה) שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו, להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם בחכמה זו, למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלוהים שרוב בני האדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סיבב בתבונתו ונתן להם מקום, שידעו הכול דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק שכל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. לכן בהעלות כל איש מעשר בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק התורה והחכמה שם, והוא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דת ומביני מדע; וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה (כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם), אז ילך שם בעל הממון ללמוד תורה או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם, ויהא ניזון באותן פירות; ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו. ובכן תימלא הארץ דעת את ה', כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה, יהיו הרבה מבני העיר והנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה; ואפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו הבית וישליכו כל דברי החכם אחר גוום. אבל בהיות המלמד בכל בית ובית, שוכן שם ערב ובוקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כולם אנשים ונשים וילדים מוזהרין ועומדים, ולא יימצא ביניהם שום דבר חטא ועוון, ויזכו למה שכתוב "ונתתי משכני בתוככם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים".

העמק דבר:

ד"ה למען תלמד ליראה: ותניא ספרי והובא בתוספות קדושין ד' כ"ג: "לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה". והפירוש, כי מעשר שני אינו נאכל כי אם בירושלים, ואי אפשר לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלים כל עשירית תבואתו, ועל כן או יושב בעצמו בירושלים גם אחרי הרגל, והרי אין לו עסק כי אם תלמוד ויראה, או שמניח לתלמידים בירושלים, ובזה התלמידים מתפרנסים ומתרבים. וזה הוא תכלית מצות מעשר שני להגדיל תורה...
ומאחר שכן דמיירי בתלמידים, פירש הכתוב "דגנך ותירושך ויצהרך", שהמה הכרחי לחיות האדם הנדרש לתלמידים, כדאיתא בבבא בתרא דף צ' ע"ב דיינות, שמנים וסלתות המה חיי הנפש.

פסוק כ"ג

"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר... לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ"

האלשיך, בפירושו לפרשת ראה:

כי הנה אמרוֹ 'למען תלמד' יקשה, כי איך האכילה ושתיה ושמחה יתירה תלמד ליראה?! ואילו אמר: 'למען תלמד לעבוד' היינו אומרים שעל ידי התעכבם בירושלים לאכול מעשר שני יהיו פנויים ממלאכת בתיהם ויעסקו בתורה – אך אומרוֹ 'למען תלמד ליראה' – הוא בלתי מתיישב.
ואפשר כי לבל יבעטו ברוב טובה, וייראה בעיניהם כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא, על כן ציווה אותם הקדוש ברוך הוא שיוליכו עמהם מעשר מכל אשר להם לפני ה', כאילו נותנים מנת המלך, וכן המעשר ההוא "קודש לה'" ומשולחן גבוה, כאילו נותנים מנת המלך; וכן המעשר ההוא קודש לה', ומשולחן גבוה הם אוכלים. (כנודע שאינו נחשב להם כממון עצמם, כמעשר ראשון ללוי, שהרי בן לוי שקדש אשה במעשר ראשון - מקודשת, וישראל - במעשר שני שלו - אינה מקודשת, כי לה' הוא, ומשולחן גבוה הוא אוכל, ולא הורשה אלא לאכול ולשתות לבד). נמצא בזה "החי יתן אל לבו"! כי עבד מלכו של עולם הוא, ומשלו הוא אוכל, ובזה לא ימיש מליראה את ה' תמיד...
ועל פי הדרך הזה ייתכן רמז באמרו "לפני ה'" לומר שתאכל בתת לבך שאתה לפני ה' – שתהיה במורא גדול – וזהו "למען תלמד ליראה את ה'".

פסוק כ"ד

"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ"

רש"י:

ד"ה כי יברכך: שתהא התבואה מרובה לשאת.

(לענין "כי המשמש בד' לשונות" עיין בראשית י"ח ט"ו רש"י ד"ה כי יראה, כי צחקת).